נבואה ונביאים במשנותיהם של רס"ג, ריה"ל ורמב"ם

רס"ג, ריה"ל ורמב"ם מבחינים בין שלושה סוגי תפיסות נבואה ונביאים, כל אחד על פי תפיסתו והמקורות שמהם הושפע.

תפיסת הנבואה אצל רס"ג (882-942):


רס"ג הוא מנציגיו המובהקים של הזרם הראציונליסטי. רס"ג שואל שתי שאלות מרכזיות:
  1. לשם מה דרושה הנבואה?
  2. כיצד ניתן לוודא את אמיתות הנבואה?
רס"ג סבר שהאינטלקט, השכל וההכרה הפילוסופית אינם יכולים להיות מנותקים מהדבר החשוב ביותר- העמידה מול האל ושהתכלית הינה וודאות דתית של חיים בהתאם למצוות.

ביסוס ידע האדם נעשה מארבעה מקורות:
  1. מדע הנראה – חושים: מקור לראיית מהותם של עצמים גשמיים, תוך הכרה באפשרות לטעות וספק.
  2. מדע השכל : אמיתות בסיסיות שהן נתוני השכל הראשונים ואקסיומות היסוד של ההיגיון.
  3. דעת הכרחית: הסקת מסקנות על ידי הפעלה של השכל ההיקשי לאור שני הראשונים.
  4. המסורת – "ההגדה הנאמנת": המקור המיוחד לאמת הדתית, אשר חייב להיות לה ביסוס אוניברסאלי על ידי התאמה ערכית עם שלושת המקורות הראשונים, אולם היא ייחודית ומבוססת על התגלות.
לרס"ג גישה ראציונלית רדיקאלית הוא סבר שהשכל האנושי הוא כלי לגילוי סודות עולם, הנבואה היא בעצם אמצעי לעקוף את השכל. תשובתו של רס"ג שהנבואה משמשת כגשר לאנשים טועים וכאלה שלא השיגו את ידיעת האל באמצעות שכלם, רס"ג רוצה לאפשר להמונים שלא השכילו להשיג את האל באמצעות ידיעה אינטלקטואלית דרך עוקפת לקבלת דבר האל, שלא רק יחידי סגולה מעולים יזכו לכך. אצל רס"ג הנבואה והמסורת מהווים קיצור דרך אל האמת, כפילוסוף האדם יודע את סוף הדרך רק מחובתו למצוא את הדרך להגיע אליה. ישנם אפשרויות רבות לטעיה בחקירה המתייחסת הנוגעת למציאות האל, טעויות שעלולות להביא בשוגג לכפירה, הנבואה באה לסכל אפשרות כזו. אימות הנבואה צריך להתבצע בראשונה אצל הנביא עצמו, האל מתגלה לנביא ומוכיח לו ע"י סימן שאין להטיל בו ספק שה' הוא הדובר אליו. האל מעביר לנביא את דברו, אמיתות שהאדם בשכלו יתקשה להשיגם אך באורך רוח ובמאמץ אינלקטואלי יוכל הוא להגיע אליה בכוחות עצמו. אימות הנבואה מתבצע גם ע"י העם וזאת ע"י ניסים ואותות שמבוצעים ע"י הנביא שמוכיחים את שליחותו האלוהית. האמונה הראציונלית בדבר עולם הנוהג כמנהגו ובחוסר האונים של האדם לשנות את כוח הטבע מונחת ביסוד הדעה שהנס (פעולה שהיא מעבר לחוקי הטבע) מאמתת את הנביא והנבואה. עפ"י רס"ג הנביא צריך לחולל לעם נס רק פעם אחת כדי שיאמינו בו לעולם אך האל צריך לאמת את נבואתו כלפי הנביא בכל פעם מפני הספק המתעורר בליבו שמא רק נידמה לו שהאל מתגלה אליו, אל מחדש את האות עם הנביא על מנת להסיר ספק מליבו. רס"ג מקבל את התורה כאמת האלוהית שניתנת להבנה באמצעות השכל, כי הרי האל לא יצווה משהו שאינו מתקבל על הדעת ולכן כאשר אנו מוצאים סתירה בין השכל לנבואה, על האדם מוטלת חובה לבדוק בשכלו מדוע ישנה סתירה? אם הגעתי למסקנה שכלית אשר סותרת את הנבואה אז הנבואה שקרית, השכל דוחה את הנבואה. זוהי גישה ראציונלית רדיקאלית שנותנת אמונה עיוורת בתבונה, חוסר הבנה זו בעייה בתבונה. הנצרות נדחית מכיוון שהיא יוצאת כנגד השכל, אל שהוא גם שלושה וגם אחד בו זמנית זוהי טענה אנטי שכלית אשר לא מתקבלת על הדעת, לעומתם טענות בלתי שכלית שלא הוסברו אך מחובתנו לחקור אותן, כמו חוקי הכשרות. רס"ג מחזיק בהנחה שהאל הוא כמו הורה טוב שדואג לברואיו, האל ברא את העולם בחסדו ונתן את התורה בסיני כגילוי הצדק וכדי לא להפקיר את הבריאה הוא נתן לה מדריך שהיא התורה. ז"א שההתגלות מתחייבת מההכרחיות שהאל הוא טוב ומייטיב. כל המצוות ניתנו מאת האל באמצעות מתווך שהוא הנביא. על פי רס"ג דבר האל שהוא ישות רוחנית מועבר אל האדם שהוא ישות פיזית ע"י מה שהוא מכנה "הכבוד הנברא" גילגול מאוחר של רעיון הלוגוס שפיתח פילון האלכסנדרוני (50 לס'- 20 לפנה"ס), רצון האל מועבר אל הנביא ע"י אמצעי ביניים שנראים ונשמעים לנביא כקולות, חזיונות וחלומות שאותם הוא חווה באופן מוחשי, כל נביא על פי טבעו וכשרונו, זו הסיבה שכל נביא חווה את הנבואה בצורה שונה. לנביא כאדם אין תכונות על, נחוצה עדות חיצונית נוספת על מנת לאשש את הנבואה וזה יתרונו של משה הנביא לעומת שאר הנביאים כאשר עם רב היה עד נוכח בזמן הניסים.

תפיסת הנבואה אצל ריה"ל (1075-1141):


ריה"ל בשונה מהזרם הנאופלטוני קלאסי כפי שפילון מציג אותו טוען שהנביא מגיע לנבואה במלוא תודעתו ולא כאשר הוא מאבד את תודעתו העצמית (פילון). זוהי גישה אנטי אינטלקטואליסטית שמתבטאת בכך שההשראה הנבואית מגיעה לנביא לא בכוח סגולתו הרוחנית אלא ההתגלות מגיעה אליו מבחוץ, יש לו צורך בבשלות רוחנית על מנת לזכות בנבואה אך הזכות לנבא לא תלויה בו. עפ"י ריה"ל הנבואה היא נס, האל מעניק משפעו לאדם אותו הוא בחר על מנת להודיע את דברו. ריה"ל מחזיק בגישה הנאטורליסטית של תנאי הנבואה ישנם ארבעה מישורים בהן בתפיסה האורגניסטית של ריה"ל מקשרת בין הפיסי למטאפיסי. היכולת של האדם להגיע לנבואה מוטבעת בו מכוח התורשה, בהקשר הזה ריה"ל מכליל את כל עם ישראל. לנבואה יש יחס לאזור גאוגרפי מסוים, הנבואה קשורה קשר ישיר לארץ ישראל שרק בה ישנם התנאים המיוחדים לנבואה ועל כן טורח ריה"ל להוכיח שהר סיני, נתחם הוא בגבולותיה של ארץ ישראל. לשון הקודש יש סגולות נוספות מעבר לתקשורת בין אנשים, יש קשר בין המילה לתוכנה, לשון הקודש ניתנה לעם ישראל ע"י האל והיא הבסיס לשאר השפות האחרות. למצוות אשר ניתנו ע"י הבורא יש משמעות מיסטית מתקנת שאינה תלויה בכוונה אלא בעשייה. הדעה הניאואריסטוטלית טוענת שהנבואה היא הדרגה העליונה אליה האדם יכול להגיע באמצעות שיפור היכולת האינטלקטואלית, אין איפה ואיפה בין אדם לרעהו ולכן כל האדם הוא נביא בכוח. הנביא עפ"י הגישה האריסטוטלית מתעלה על פרטיותו ופונה אל האל ולומד את צפונותיו ז"א הכיוון הוא מלמטה למעלה, האמת הניצחית של האל נגישה רק לאדם בעל השלמות הטבעית. ריה"ל שואב את רעיונותיו מהמסורת האיסמאילית-שיעית ויוצא בגישה השוללת את רעיון הפילוסופים הנאואריסטוטלים שטוענים שפילוסוף זוכה לנבואה רק כאשר הוא מגיע לרמה אינטלקטואלית מתאימה שיוצרת זהות בין שכלו לבין השכל האלוהי ועל ידי כך הוא מתעלה מעל פרטיותו ונעשה שכל טהור. הוא טוען שהנבואה היא לא זהות בין האדם לאל אלא דיאלוג בין הנביא לאל, הנבואה היא תופעה חוויתית. בשלב הראשון מנסה ריה"ל להוכיח שהאל אכן מתגלה לבני האדם והראייה לכך היא ההתגלות שחווה המלך הכוזרי שנאמר לו בחלום "כוונותיך רצויות אך מעשיך אינם רצויים" יש כאן אימות של הניסיון והעובדה שלאל הכל יכול יש היכולת להתגלות לפי בחירתו, עדות הניסיון. בשלב השני ריה"ל מאמץ אלמנט מן הגרסה הפילוסופית של הנבואה מבחינת מוכנתו של האדם לזכות במעמד הנבואה, ריה"ל טוען שבנוסף לשלמות מוסרית ואינלקטואלית צריך האדם שלמות דתית שפירושה עבודת אלוהים. "אברהם השיג מה שהשיג מן הענין האלוהי בחוש, ולא לפי היקש" (הכוזרי ד:יז) החוויה הנבואית עומדת מעל השכל ויש לה זיקה מיוחדת לעם ישראל. אצל ריה"ל הנבואה היא פרטיקולארית וייחודית לעם ישראל, במעמד הר סיני ריה"ל מחבר מחדש את הפיסי יחד עם המטאפיסי, הוא יוצא כנגד טענת הנוצרים המפרידים בין ישראל הפיסית (עם ישראל) לישראל ברוח (הנצרות). גישתו של ריה"ל כלפי הנבואה ממשיכה ומשלימה את פולמוסו של ריה"ל בספרו "ספר הכוזרי להגנת הדת הבזויה" שבא ריה"ל מנסה להגן על כבוד היהדות לעומת שתי הדתות השלטות והחותרות תחתיה, הנצרות והאיסלאם.

עפ"י ריה"ל השכל הוא דבר אוניברסלי, ואין עדיפות בין אדם למישנהו אלא כל אחד על פי כשרונו וכושר למידתו, אך ישנה אומה אחת בעלת סגולה מיוחדת שהיא מעבר לשכל, זוהי סגולת הנבואה, סגולה רוחנית שמייחדת אותה ונותנת לקיומה ערך מוסף, ישנו חיץ רוחני שמפריד אותה משאר האומות, הנבואה היא סגולה מולדת ולא נרכשת, לכן גר יכול להיות חכם גדול אך לעולם לא נביא, ריה"ל רוצה לרומם את העם היהודי וטוען שלעם ישראל יש תפקיד מיוחד להבאת התרוממות רוח בעולם שבסופה הגאולה. הבשורה הנבואית היא אוניברסלית אך היא אפשרית רק ע"י קבוצה מסויימת ניתן לדמות את סגולת הנבואה כמעין רדאר, או חישן מיוחד שקיים אצל יהודי מה שהופך כל יהודי לנביא בכוח רק שאצל חלק מו היהודים הרדאר הנבואי כבוי, אולי מפאת הריחוק מן ארץ ישראל, כפי שכבר צויין למעלה.

בין האדם לאל קיים דיאלוג שהכיוון בו הוא מלמעלה למטה, האל כלפי האדם, הנביא נבחר ע"י האל ומשמש ככלי להעברת דבר האל. לכן התורה היא התוצאה של סגולת העם היהודי ולא הסיבה לקיום העם, שאילמלא היהודים התורה לא היתה יכולה להינתן. במעמד הר סיני שישים ריבוא היו עדים לקבלת התורה האלוהית, עם ישראל כולו היו בחזקת נביאים כאשר משה רבנו ניבא בכוח העם. "...כי אותם בחר האלוה לו לעם ולאומה מבין כל אומות העולם וכי העניין האלוהי חל בכל המונם עד שנעשו ראויים לשמוע את הדיבור האלוהי." (שם א':צה)

אימות הנבואה ע"י הנביא מתבצע בשני שלבים. לכל נביא ישנה תכונה מיוחדת שלה קורה ריה"ל 'עין נסתרת' שלה שתי תכונות:1. היא לא נראית כלפי חוץ 2.העין רואה את פנימיותם של הדברים, ז"א אמיתותם. לכן התמונה (החיזיון הנבואי) שאותה רואה הנביא בעזרת העין הנסתרת, תוכנה מעיד על אמיתותה ואין צורך בהוכחה נוספת. מצד שני הביטחון באמיתותה של התמונה נובע מהתאמתה לתמונות של שאר הנביאים. הנביא זקוק למחזה הנבואה על מנת להבחין בין הנבואה לבין הרהורי ליבו. מה מביא את הנביא לפעילות נבואית? לפי ריה"ל תכונת הרחמנות שבדומה לרגש הרחמים הדוחפת את העשיר לעזור לחברו העני כך גם הנביא עוזר לחברה בה הוא חי ע"י הדרכתם בדרך האמת.

תפיסת הנבואה אצל רמב"ם (1135-1204):


הרמב"ם מחזיק בגישה הנטורליסטית מתוקנת שלא כמו ריה"ל המחזיק בגישה הפרטיקולארית שטוענת שרק עם מסוים ניחן בסגולות מיוחדות, גנטיות שמכשירות אותו לנבואה. הנביא אצל הרמב"ם הוא בראש ובראשונה פילוסוף אך הוא נדרש להיות גם מדינאי, מחוקק ומנהיג וקירבתו אל אלוהים היא מופת המנהיגות. שלא כמו רס"ג האיכות הפילוסופית בלבד איננה ממצה את הנבואה אך היא תנאי לה. כל אדם הוא נביא בכוח, גם מי שאינו מזרע ישראל, מסלול ההתקדמות האינטלקטואלית הנבואה היא השלב האחרון והטבעי אצל האדם, במובן מסוים זהו כורח המציאות שאדם השלם יזכה לנבואה, הנבואה היא ההישג האינטלקטואלי ברמה הגבוהה ביותר שניתן להגיע אליה באמצעות הקדשת החיים ללימודים, ולכן בהקבלה המצוות שמועברות באמצעות הנביא הן מערכת חוקים שנועדה להביא את האדם לשלמות. אין כאן עניין של נס, להפך התערבות אלוהית יכולה להתרחש רק במניעת הנבואה מאדם מסוים, אלוהים בוחר לשנות את סדרי הטבע בכך שהוא מונע נבואה ולא מעניק אותה. אדם בור אינו יכול להיות נביא, זהו מצב שעל פי הרמב"ם אינו מתקבל על הדעת, במעמד הר סיני היה זה משה שניבא לפני העם ולא העם כולו היו בחזקת נביאים כפי שגורס ריה"ל בספר הכוזרי, משה לא זכה לנבואה מכך העם אלא מכוח שלמותו האינדיבידואלית. הנבואה זהו תהליך נטורליסטי לגמרי כמו ראייה ושמיעה, הרמב"ם מוצא ראייה טקסטואלית לכך במגילת איכה ב':9 "גם נביאיה לא מצאו חזון מהשם" כאשר אנשים שכבר נמצאים בדרגת נבואה לא זכו לה כתוצאה מהתערבות האל. חווית הנבואה אצל הרמב"ם היא חוויה מיידעת, הנביא לאחר רגע הנבואה יודע משהו שהוא לא ידע קודם, נבואה זה הרגע שבו הנביא מקבל דעת.

עפ"י הרמב"ם אפשרות הנבואה חלות על אדם מסוים לא רק בזכות מאמציו הלימודיים והמידותיים (דרך האמצע) כפי שהוא תיאר אותם בהלכות יסודי תורה, אלא גם בתכונות מולדות מסויימות. בהקדמה לפרק חלק : " היסוד השישי - הנבואה. והוא: שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות וזכות מאד ושלמות גדולה ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן ידבק אותו השכל האנושי "בשכל הפועל" ונאצל ממנו עליו אצילות נכבדה ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה."

התכונות הנדרשות לנביא עפ"י הרמב"ם בספרו מורה נבוכים:

  • שלמות המידות – שדרוג של כל התכונות בנפרד לדרך האמצע, שהיא הדרך המושלמת על פי הגישה האריסטוטלית.
  • שלמות השכל – שדרוג מושאי הידיעה: גיאומטריה, פיסיקה, מטאפיסיקה, תיאולוגיה וכולי. התפתחות במושאי הידיעה הפילוסופית.
  • שלמות הדמיון – שלמות הכוח המדמה, היכולת להנכיח את רשמי החושים בהעדרם, כמו אומן שיוצר בעזרת הדמיון קונסטרוקציות חדשות שנתפסות בצורה מאוד דומה לחוויה חושית.

יחודו של משה רבנו כגדול הנביאים

תיאוריית הנבואה של הרמב"ם מכוונת ליצור דה-מיתולוגיזציה של הדת. כל אדם המגיע לשלמות הנפשית ברמה הנדרשת אין מן הנמנע שיזכה לנבואה, יחודו של משה רבנו על שאר הנביאים שקמו בעבר ועתידים לבוא נעוץ בדברי המקרא (דברים ל"ד:י') "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים." הרמב"ם טוען כי נבואת משה היא ייחודית בהיסטוריה האנושית, ההבדל בין משה רבנו לשאר הנביאים אינו הבדל בדרגה אלא בסוג, משה ידע את האל פנים אל פנים, ללא פחד ובאופן תדיר וכפי שממחיש זאת הרמב"ם בפתיחה של מורה נבוכים ב'משל הברקים':" יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו: ואתה פה עמֹד עמדי (דברים ה', 28), ונאמר עליו: כי קרן עור פניו [בדברו אתו] (שמות ל"ד, 29)." עם הנבואה היא כמו הבזק של ידיעה שמפלח את המודעות שלנו ונמשל להארה, כך משה רבנו זכה להארה מתמדת.

תרומתו של משה היא לא רק עוד נדבך להבנתנו את השלמות האנושית אלא היא היסוד להבנה זו, ספר המצוות הוא פסגת היצירה האנושית והבסיס המוסרי של העולם. בהקדמה לפרק חלק כותב הרמב"ם: "היסוד השביעי – נבואת משה רבנו, ע"ה, והוא: שנאמין, כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו; כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו התברך יותר מכל מה שהשיג, או ישיג שום אדם שנמצא, או שימצא...עד שהשיג את המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים."

על הנביא אומר הרמב"ם כי יש "לבחון שלמות אותו האדם ולהתחקות על פעולותיו ולהתבונן בהליכותיו" (מורה נבוכים ב:מ). זאת אומרת התנהגות הנביא צריכה להיות תואמת להטפותיו ולכן נביא אשר אינו מיישם את מה שהוא מטיף הוא נביא שקר וחל איסור לשמוע לדבריו. הנביא הוא פילוסוף, מדריך, ומחוקק. בניגוד לנביא האפלטוני שיצא מן המערה וצריך לצאת כנגד טבעו על מנת לשוב אליה כדי להדריך את חבריו. הנביא הרמבמ"י מגשים את יעודו בכך שבשיא שלמותו כאדם הוא "יורד" חזרה לחברה על מנת להדריך אותה אל האמת, הנביא פועל מכוח התקווה שאותה אהבת אלוהים רציונלית אשר הדריכה אותו בגילויו תנחה גם את את פעולותיהם של שאר בני האדם. האמונה הרציונליות משמשת כהגנה בפני עבודת אלילים.
משקל האמינות של הנביא נמצא באישיות שלו, הרמב"ם מפחית במשקל של הנס כעוגן של הנבואה. האותות לא ביססו את נבואת משה, כל המופתים נעשו ע"י כי היה צורך בכך. הלכות יסודי תורה ח:א:"אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן- לא להביא ראיה על הנבואה" (לעומתו ריה"ל כשהסדר הסיבתי נשבר זהו התגלות האל). הרמב"ם מערער תפיסת יסוד בדת, ניסים לא מבססים אמונה.

סמכות הנביא: הרמב"ם אומר שלא רק שהנביא לא יכול לשנות הלכה, ולא יכול לקבוע הלכה, אלא כל סמכותו של הנביא נגזרת מההלכה. כדי להגיד את זה ולהגיע להגדרה אנליטית שלא מאפשרת לנביא לשנות הלכה, הרמב"ם רק צריך לפורר את העוצמה של הנס כמרכיב בכריזמה של הנביא. הוא אומר שאנחנו לא מתרגשים מהניסים האלה, אפילו בסדרי גודל גדולים מאוד כמו קריעת ים סוף או הורדת את המן. משה לא עשה את הניסים האלה כראיה, אלא מתוך צורך, היה צריך את המן, אז היה לו מן. במשנה תורה, הלכות יסודי תורה פרק ח' הרמב"ם טוען ש"כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה", ז"א המשקל של האמינות של הנביא נמצא באישיות שלו, הרמב"ם מפחית במשקל של הנס כמעגן את הנבואה. משה עשה את האותות, כי היה צורך בכך. "היה צריך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילם בתוכו; נצטרכו למזון,הוריד את המן...ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני." (שם ח') הרמב"ם מערער תפיסת יסוד בדת, הניסים לא מבססים את האמונה ולא נותנים תוקף לנבואה. מדוע חובה לשמוע לנביא? כי כך ציווה אותנו משה. "נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר; אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה, ואמר אם נתן אות, "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו): כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר; כך מצוה לשמוע מזה הנביא,שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולאט." (שם ח'). לכן אם גם נביא אשר מכחיש את תורת משה הוא למעשה כורת את בסיס הסמכות עליה הוא יושב. הרמב"ם כאן אומר שלמשה רבנו וסיני יש מונופול על הסמכות, המהות היא ההתגלות הקולקטיבית, כמו שהיתה בסיני ורק ממנה נגזרות סמכויות הנביא. על פי תפיסת הרמב"ם לנביא אסור להכתיב הלכה באמצעות נבואה, לא ניתן לנהל ויכוח עם סמכות הנביא לכן הרמב"ם מעדיף ששינויי ההלכה יעשו מתוך המסגרת המקובלת, שבה אפשר להציג טיעון וניתן לנהל ויכוח, מסגרת שבה ערעור הסמכות לגיטימית. גם אצל חז"ל צויין במספר מקומות כאשר היתה מחלוקת הלכתית בין שני חכמים ויצתה בת קול וצידדה באחד החכמים, אמרו חז"ל "לא מן השמיים היא". עיקרון ההפרדה בין נבואה להלכה מבואה אצל הרמב"ם כהלכה (הלכות יסודי תורה ט:א): "…את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט,כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל,יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה...לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה... הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו, עד עולם" (דברים כט,כח)." גם בהקדמתו לפירוש המשנה מסיים הרמב"ם:"ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים". הרמב"ם אינו רואה בנבואה תכונה בלעדית לישראל, הייחוד של עם ישראל הוא בהשגחה שנובעת מיתרון של שלמות שכלית ומוסרית הקיים בישראל ממורשת אבות וממעמד הר סיני. מציאותה של תכונה זו מסבירה גם את הריכוז הגבוה של נביאים מקרב עם ישראל, שכן למרות ששלמות הכוח המדמה הדרושה לנבואה ומחולקת בצורה שווה בין כלל בני האדם, השלמות המוסרית והשכלית המיוחדת בעם ישראל , מגדילה את הסיכוי שימצאו בו לא רק חכמים וצדיקים אלא גם נביאים רבים, כי הרי השלמות השכלית המידתית היא תנאי הכרחי לנבואה. (משנה תורה זרעים יג:יא): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'".

מאת גיא גוטרימן, כל הזכויות שמורות.

אין תגובות:

פרסום תגובה