מטטרון במסורת הזוהר, במסורת ההיכלות ובמסורת המאגית


חנוך בן ירד הלא הוא מטטרון ממלא תפקיד מרכזי במסורות היהודיות המיסטיות הקדומות. מסורת ארוכה ומפותחת שמתחילה בפסוק אחד מיסתורי בספר בראשית ה' כד' "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים". מה פירוש "ויתהלך חנוך את האלוהים"? ולאן בדיוק הוא נלקח? שאלות אלו סיקרנו את דימיונם של קוראים רבים לאורך ההיסטוריה ומסורות שונות ניסו לתת תשובה מה עלה בגורלו של חנוך. גם מקור השם "מטטרון" אינו ברור ויש הסבורים שהו נגזר משתי מילים יווניות "מטא" "ט'רון" שפירושם לאחר הכסא, או במילים אחרות, זה שמשמש לאחר הכסא.1

סברה אחרת גורסת שהשם נגזר מלטינית "מיטאטור" שפירושו שליח.2

מסורת הזוהר עושה שימוש נרחב בעולם המלאכים שמבוססת בעיקר על מסורות חז"ל וספרות ההיכלות. המלאכים הם יצורים מתווכים בין העולם האלוהי לעולם הארצי והזיקה שלהם היא לשני עולמות אלה, מצד אחד הם ישויות לא חומריות, ללא גוף אך לגבי האור האלוהי הם הגוף שעליהם פועל האור כנשמה, ממש כפי שנישמתנו פועלת בקירבנו, דמות המלאכים היא כדמות הרוחנית של האדם שהיא תכלית השלמות והם מסודרים במערכת היררכית עניפה שמתחלקת בעיקרה לשני סוגים, מלאכי הדין ומלאכי החסד. אלו נקראים גם השכלים הנבדלים, אותן ישויות שכליות בלתי חומריות שמעמדן האונטולוגי נמוך ממעמדו של האל אך גבוה ממעמדו של האדם, תפיסה נאופלטונית זו השפיעה גם על מחברי הזוהר שנתחבר ככל הנראה במאה השלוש עשרה באזור ספרד, התפיסה הנאופלטונית מסווגת את השכלים הנבדלים כישויות בלתי חומריות הנאצלות מהאל אשר שולטות במערכת גלגלי הכוכבים ובעולמנו, התפיסה המקובלת3 הניחה כי מן האל "הסיבה הראשונה" שופע שפע שהוא שכל טהור ומתוך השכל הזה שופע שכל שני וכך הלאה עד העשירי. שכלים אלה נקראים נבדלים משום שהם חסרי חומר, זאת אומרת שהם נפרדים מן החומר. ההתיחסות לשכלים הנבדלים היא לרוב כמלאכים. גם הרמב"ם החזיק בתפיסה שראתה בשכלים הנבדלים כמלאכים אשר נבדלים מן החומר4. המסורת החז"לית עושה הבחנה בין תפקידהם השונים של המלאכים, ישנם מלאכים שנבראים ע"י האל לצורך השעה ובשעה שהם מילאו את תפקידם הם נשרפים באש "כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור ומרי שירה ובטלי וגו'"5 ישנם מלאכים אשר תפקידם למלא שליחות בעולם, מוסרים הודעות ובשורות וישנם המלאכים האישיים שלהם תפקיד מוגדר והם נקראים בשמות מיוחדים, החשוב שבהם הוא מטטרון. בתלמוד נזכר מטטרון כראש ישיבה של מעלה וכמלאך עליון שנושא את שם רבו. "הנה אנוכי שולח מלאך, לפניך, לשמורך, בדרך; ולהביאך, אל-המקום אשר הכינותי. הישמר מפניו ושמע בקולו, אל-תמר בו: כי לא יישא לפשעכם, כי שמי בקרבו."6 מטטרון מספר על עצמו, בדבריו לרבי ישמעאל כיצד קיבל את תפקידו שבעה שזה עלה במרכבה ונפגש עמו. הוא מעיד על עצמו שנתייחד לו התפקיד לשמש את כסא הכבוד ואת גלגלי המרכבה ואת כל צרכי השכינה. כך נעשה מטטרון לדמות מרכזית בעולם המלאכים, ראש המערכת המלאכית, מספר שניים של האל עצמו. ספר הזוהר נותן למטטרון מקום חשוב ומסופר לנו שנשמת אדם הראשון טרם החטא התגלגלה לחנוך ומיכוון שהחטא שנגרם בעקבות הנחש בגן עדן פגע בהוויה האנושית, לא היה מקום להישארות נשמה מושלמת כשלו בעולם ולכן משעה שהשיג חנוך את שלמותו האנושית הוא נלקח ע"י האל וקיבל תפקיד חדש לעמוד בראש ההיררכיה המלאכית. משכנו של מטטרון במסורת הזוהה מזוהה עם ספירת בינה שהיא הספירה השלישית בעץ הספירות הקבלי, שממנה נאצלים שאר הספירות התחתונות, מיקומו הגבוה בעולם הספירות מדגיש את עליונותו על שאר הכוחות אשר ערוכים בשאר הספירות שנאצלות מבינה, חיבורים זוהריים כמו "רעיא מהימנא" ותיקוני זוהר מתארים את מטטרון כאדון המרכבה התחתונה, האדם היושב על הכסא שנקרא "אדם הקטן". העולם של ספר הזוהר הוא עולם מורכב ולא אחיד, דמויות שונות משנות תפקידים ומעמדות מפעם לפעם, ובכלל נראה שהעולם האלוהי הוא מאד דינאמי ומשתנה מעצם הוויתו, ישנה דינאמיקה מיוחדת שבה כל הדברים משולבים זה בזה ובמעין תגובת שרשרת כל פעולה שנעשית בעליונים או בתחתונים משפיעה על כל האיברים של אותה מערכת, האיזון חשוב מאד אך מכיוון שכל כך הרבה גופים קשורים אלו באלו האיזון לעתים קרובות מופר. תפקידו של מטטרון שנקרא גם שר העולם הוא להנהיג את העולם באמצעות שבעה שרים שנמצאים תחתיו, מטטרון מקבל את כוחו מן השכינה ואמור להלחם בכוחות הטומאה שהם שליחי הסטרא אחרא, שמיוצגים בעולם כשרי האומות, לכן מייצג מטטרון את חולשתה של השכינה שזקוקה לדמותו של מטטרון על מנת להלחם את מלחמותיה בכוחות הטומאה. מידת הצלחתו של מטטרון קובעת את מידת התחזקותם של כוחות הטומאה בעולם ומכאן שמטטרון נמצא הופך לפטרון של כוחות הטומאה, מטטרון משול לעץ הדעת טוב ורע יש בו יסוד דואלי, הוא מקור החיים ומקור המוות, העולם הקבלי ככלל הוא עולם מאד דואלי, ישנם כוחות טובים מול כוחות רעים, מידת חסד מול מידת דין, מבנה עולם הספירות הוא מבנה של שני צדדים שמשלימים זה את זה, זכר ונקבה, השפע והשופע ומטטרון גם כן הוא מייצג את מידת הדין כאשר נשמות בני האדם שעולות לשמיים עוברות דרכו והוא בבוא הזמן מחזירן לחיים בתחיית המתים. מטטרון מזוהה יותר מכל בזוהר עם הכינוי "נער" יש בו מימד של התחדשות ומשום שהוא הצעיר מבין כל הכוחות העליונים, הוויותו היא דינאמית והוא בתהליך שאינו נגמר מזדקן ואז שוב חוזר לנעוריו, זיקתו של מטטרון לספירת בינה שמזוהה עם "אמא" מצביע גם כן על הלידה מחדש, הוא האדם הקטן לעומת האדם הגדול הוא האל עצמו. הוא כנער המשרת לפניו וכפי שנראה מימד זה של האלוהות גרם לרבים וטובים לחטוא ולהאמין שבשמיים ישנן שתי רשויות. מטטרון בעולם הזוהרי מייצג את האדם בתכלית שלמותו ובהתאם למסורות היהודיות שמציבות את שלמות האדם כנזר הבריאה אף מעל לשלמות המלאכים, חנוך-מטטרון נהנה ממעמד על של האדם השלם ביותר שהשלים את יעודו בגופו החומרי והתעלה למעלת אדון המלאכים שלא נוצר מלכתחילה כמלאך אלא עבר טראנספורמציה, זוהי פסגת שאיפתו של כל צדיק שעקב החטא נבצר ממנו להתקרב להוויה הנצחית שבשמיים, חנוך מסמל את פיסגת האנושות ולדמות מופת וסמל שאליו יש לשאוף. גם לשם משפחתו של חנוך יש משמעות, "בן ירד" מסמל את ירידת הבן מהאב, בתהליך של האצלה. כאשר מטטרון בגלגולו המלאכי נבדל במעט מאלוהים לחנוך הארצי יוחסו עוד בחייו תכונות של שלמות אנושית, הוא התהלך את האלוהים ולפי תרגום יונתן "והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום אתנגיר וסליק לרקיעא במימר קדם ה' וקרא שמיה מטטרון ספרא רבה". הלקחותו של חנוך ע"י אלוהים הביאה את הנוצרים לזהות את חנוך עם ישוע "הבן" לעומת "האב" בשמיים. מעניין לציין שרש"י בפירושו לתורה טען שסיבת הלקחו של חנוך השמיימה היא עובדת היותו ממהר להרשיע לכן הוא נלקח טרם זמנו והעובדה שחי "רק" 365 שנה לעומת שאר אנשי דורו7 שחיו הרבה יותר מציינת את העובדה שהילקחותו מן העולם היא עונש, וכך רש"י מפרש: "ויתהלך חנוך - צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב 'ואיננו' בעולם למלאות שנותיו, 'כי לקח אותו' - לפני זמנו". עובדת היות חנוך השביעי לדורות האדם מימי אדם הראשון לא נעלמה מלפני חז"ל ממשיכי הפרושים, שעוד טרם זמנם מימי משמרות הכוהנים של בית המקדש, למסורת השביעונית היתה חשיבות מיסטית מיוחדת בעולם היהודי. השבת היום השביעי, שבעת צבעי הקשת בענן וחנוך השביעי באבות האדם היו קשורים בקשר קוסמי נצחי ומחזורי, קשר שביעוני. המסורת השביעונית קשורה קשר הדוק לספרות ההיכלות, מחבריה של ספרות זו היו אנשי כהונה שהודחו מתפקידם ואשר המשיכו במסורת הדורות של העלאת הדברים על הכתב, ספרות זו עשירה ומגוונת ולמסורת השביעונית נמצאה אמצעי ביטוי נוסף עתה משהמסורת הפרקטית נגדעה מהם. וחנוך בן ירד השביעי לדורות האדם הוא גיבורה של ספרות זו, הוא הכוהן העליון הסופר שנלקח ע"י האל לשמיים לעדות וצפייה בחוקיות הקוסמית של הבריאה, הוא גיבורם של מספר ספרים שאף נקראו בשמו, תפקידו המרכזי של חנוך היה לגשר בין העולם השמיימי בעל התבנית השביעונית לבין המחזוריות הריטואלית הארצית. חנוך חיי 365 שנה שהם שס"ה ימי שנת החמה והוא ברצון האל נלקח השמיימה ולא זכה כשאר בני האדם למוות טבעי (למעט אליהו הנביא מלכים ב ב') וכשם שהכוהנים הם העדים הארצים, הוא זכה להיות העד הנצחי החורג מגבולות הזמן והמקום.

מטטרון אינו עוד אחד ממשרתיו של האל אלא הוא המשנה שזוכה במלבושו של האל, בכתרו ובשמו, ספר היכלות מספר לנו על המפגש בין ר' ישמעאל למטטרון בו מתאר מטטרון לפני ר' ישמעאל את סגולותיו שבהם מפריד מטטרון בינו לבין שאר המלאכים שאצלו האל הוסיף "תורה על תורה, חוכמה על חוכמה" תיאורים אתנופומורפיים ברוח "שיעור קומה" מתארים את מטטרון כישות חובקת עולם ששניה רק לאלוהים בגודלה. מטטרון מוסמך לשמש כמשנה לאל והוא המוציא והמביא לפני הקב"ה אשר כל אחד צריך לעבור דרכו, המפגש של ר' ישמעאל עם מטטרון הוא למעשה תהליך שבו מתבהרת דמותו של מטטרון ומידת קירבתו לאל, מעבר לתכונותיו האלוהיות יש בו היכולת לראות לתוך מסתרי ליבם של בני האדם ולדעת את כל מחשבותיהם וכוונותיהם. סך כל תכונות אלו שמדמות את מטטרון לאל בזעיר אנפין מחזקת את הזיקה של הפסוק "כי שמי בקירבו" שמקשר את דמותו של מטטרון לאלוהים, משנוצר זיהוי זה נקרא מטטרון שם הוי"ה הקטן ושיא תכונותיו היא יכולת הבריאה שטמונה בו, "מתוך אהבה הקב"ה וחמלה גדולה שאהבני וחבבני יותר מכל בני מרומים, כתב באצבעו בעט שלהבת על כתר שבראשי אותיות שנבראו בהם הרים וגבעות, אותיות שנבראו בהם כוכבים ומזלות, ברקים רוחות ורעמים, וקולות שלג ברד סופה וסערה, אותיות שנבראו בהם כל צורכי עולם על סדרי בראשית כולם." בנוסך מתואר חנוך בהפיכתו למטטרון שכאשר נקרא לשמש לפני כסא הכבוד חלה בו טרנספומאציה ובשרו \גופו הפך לאש שלהבת, בדומה לאחד מתיאורי האל "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא"8. אך לעומת שאר המלאכים שאינם יכולים לשבת משום שרגליהם רגל ישרה, מטטרון ביסודו הוא אדם, ולכן גם אין תימה מדוע טעה אלישע בן אבויה "אחר",מהסיפור התלמודי המפורסם על ארבעה שנכנסו לפרדס, כאשר סבר ששתי רשויות יש בשמיים, חשוב לציין שאלישע לא החליף את מטטרון עם הקב"ה וחשב שהיושב מולו הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אלא שסבר ששתי ישויות שוות נמצאות בעולם, ולאחר הבחנה מוטעית זו נאמר עליו שאחר "קיצץ בנטיעות"9, יצא לתרבות לרעה. התלמוד מוסיף לספר לנו שגם מטטרון נענש על כך והוכה בשישים מכות של אש (פולסא דנורא) למרות שלא ברור מה היתה אשמתו מכיוון שבסך הכל מילא את תפקידו. רבי טרודוס הלוי אבולעפיא מפרש "ואלישע אחר השיג הדבר ההוא שזכויות ישראל בידו וחשב שהם שתי רשויות ולכך נקרא מקצץ בנטיעות שקיצץ הדברים המיוחדים והפרידם זה מזה ואומר שהם ב' רשויות והרי זה בכלל עובד אלקים אחרים על פני ידע זה על בוריו ומה שאמר דאפקוהו למטטרון ומחיוהו שתין פולסי דנורא כך הראו לו לאחר לפי מחשבתו המכוערת כדי להודיע שאין שם אלא רשות א' בלבד וי"ל עוד מחיוהו שתין פולסי דנורא שניתוסף כח באש האוכלת מהאש הגדולה של מעלה לגמור על אח"ר גמר דין קשה שאם אי אתה אומר כן מטטרון מה עשה."10 בנוסף על כך נענש מטטרון שהועמד על רגליו ושוב לא נתאפשר לו לשבת כדי שחכם שישוב ויצפה במרכבה לא יטעה כאלישע "אחר" ואף הוא יקצץ בנטיעות. התלמוד רוצה ליצור הבחנה ברורה בין הקב"ה למטטרון, והקטין את דמותו הנשגבת של מטטרון כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיבורים רבים בספרות ההיכלות, שיעור קומה וספרי חנוך. שם הוי"ה הקטן הוא עם כל ריבוי התארים שזכה להם הוא עדיין כפוף לקב"ה ואינו עומד כראשות בפני עצמה, זהו פולמוס של בעלי ההלכה כנגד בעלי ההיכלות שהעניקו למטטרון\חנוך מעמד כה נשגב שלעיתים גובל בעבודה זרה. חשוב לציין שספרות ההיכלות וספרות שיעור קומה הציגו את דמותו של חנוך כדמיורגוס11 שפועל בעולם כיוצר בראשית שפועל בעולם ככפוף לאל העליון שאינו בורא, וזאת למרות הידיעה שכאשר חנוך נלקח ע"י האלוהים, העולם כבר היה קיים, תפיסה זו לדעתי מחזקת את הקונוטציה הנוצרית של הסיפור על חנוך שעבר מטאמורפוזה מאדם למעין אל בסיפור של ישוע, ילוד האשה שמשמש כאחד הצלעות בשילוש האלוהי. לחז"ל היה חשוב לקעקע יסודות מעין אלה שהאדירו וקראו תיגר על יחודו, בלעדיותו ועליונותו של הקב"ה. התנגדותם של חז"ל לפולחן מטטרון מצביע על העובדה שתפיסה זו היתה קיימת בספרות ההיכלות ובמקורות אשר קדמו להם.

ספרות ההיכלות שאבה את רעיונותיה בסיפור המרכבה שמופיע בפרק א' בספר יחזקאל, שם נזכרת דמות אדם אותה ראה הנביא בחזיונותיו "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה"12 גם ספרות ההיכלות מלאה בתיאורים אתנומורפיים של האל ושאר הישויות שמכילות את העולם השמיימי. מסורות של האדם הקדמון הקוסמי מאידך נעדרות מספרות ההיכלות וככל הנראה זה היה תוצאה של הדחקת מסורות גנוסטיות שנתנו חשיבות מיוחדת למקומו של האדם הקדמון הקוסמי במכלול המציאות. מסורות מודחקות סופן שיבצבצו מעל פני השטח במקומות שונים ובזמנים שונים וכן בצורות שונות, פריחת הקבלה בימי הביניים במאות ה-12 וה-13 הביאה לפריחה מחדש של מסורות ממקורות גנוסטיים שעסקו במהות האדם הקדמון ופחות בעינני המרכבה, אין להתעלם מהעובדה שתהליך זה קרה באזורים בעלי רקע נוצרי בהם ישוע בנצרות ממלא תפקיד חשוב במספר גדול של מסורות שהתפתחו סביבו כאל\אדם קדמון ולוגוס. משה אידל13 טוען שמסורות גנוסטיות בנוגע לאדם הקדמון התגלגלו לכדי סודות במסורת היהודית וסיפורו של חנוך\מטטרון בספרות ההיכלות הוא התחליף לאותה דמות של אדם קדמון שהחלה במסורות הגנוסטיות. הזיקה בין אדם וחנוך באה לידי ביטוי כאשר משווים מוטיבים מסויימים מספרים העוסקים בדמות האדם הראשון מחד ובדמותו של מטטרון מאידך, העיסוק בגודלו של מטטרון ולבושו תואם ומעלה את הסברה שמדובר כאן בעצם בעיסוק באותה הדמות כאשר פרשנויות ומסורות שונות יצרו בעיקר הבדלים סמנטיים לאותו דבר ועניין. למשל העיסוק במלבושיו של מטטרון במדרש בראשית רבה מסופר לנו שכותנות אור אלו הם מלבושיו של אדם הראשון, בספר חנוך מסופר לנו כיצד זוכה חנוך לבגדי אור לאחר עלייתו השמיימה, גם בספר חנוך הסלאבי ישנו תיאור של ביגוד הכבוד אותו מתקין מיכאל לכבודו של חנוך.

ספרות ההיכלות וספרות חז"ל מתארים את דמותו של חנוך באור שונה, בהיכלות מדובר על דמות ללא רבב, טלית שכולה תכלת בעוד שאצל חז"ל הוא נענש בשישים מכות של אש, גם הזיהוי של חנוך\מטטרון עם האדם הראשון אינו כה ברור בספרות ההיכלות, ספרות ההיכלות דנה בטראנסופרמציה אותה עובר חנוך הצדיק 'עליית חנוך' והפיכתו למלאך וחשיבותו של מלאך זה בגאולת האדם וביכולתו לעבור טראנספורמציה דומה עוד במהלך חייו, על האדם לדבוק בדרך הישר ולנסות להידמות ככל האפשר עם האידאל אותו מציגה דמותו של חנוך שנלקח ע"י האל עוד בחייו בזכות ולא בחסד. יורדי המרכבה שמשוטטים בעולמות העליונים למעשה מחקים את האידאל שחנוך מציג בטיפוס המיסטיקן. העור אותו לובש המיסטיקן הופך לכותונת אור, שמסמל הפיכה לישות רוחנית שאינה מוגבלת לגבולות הזמן והמקום.

במסורת ההיכלות חנוך ממלא תפקיד חשוב ביותר של מעביר המסורת, הכוהן הגדול בהיכל השמיימי, מייסד המיתוס הכוהני, הוא הסופר היושב בשמיים וכותב את דברי הימים של ההיסטוריה, כמו שראינו קודם הבחירה בחנוך לא היתה מקרית, חנוך הדור השביעי לאנושות מימי אדם הראשון שנלקח ע"י האל עוד בחייו הוא האב טיפוס של דמות הכוהן, מייסד הכוהנות, שכמו חנוך אשר משרת במקדש העליון כך הכהונה הארצית משרתת במקדש התחתון הארצי, הכינוי 'מלאך הפנים' מופיע במספר מקורות קדומים כמו ספר היובלים, מגילת ההודיות, הקשר המשולש שמתגלם בחנוך\מטטרון אינו מקרי, הוא הדמות היחידה שמיוחסות לה תכונות אלוהיות, מלאכיות וכוהניות ואין זה מקרי שכך. דמותו העל זמנית של חנוך, עלייתו השמיימה והמסורת השביעונית שהוא מייצג וההיסטוריה שהוא כותב ונוצר משחר ההיסטוריה ועד קץ כל זמן מקבלים חשיבות מיוחדת בכתביהם ובזכרונם ההיסטורי של בני אהרון הכוהנים שמכהנים בכהונה עוד מזמן מתן תורה בסיני, ספרות זו שדמותה המייצגת היא חנוך מציגה ספרות מתבדלת שמונצחת ע"י אלה הרואים עצמם כצאצאים הלגיטימיים של אותה מסורת וכאנטיתזה לכהונה הנתפסת כלא לגיטימית בעיניהם ששירתה בזמנם במקדש (שושלת חשמונאי). ספרות ההיכלות נכתבה סמוך לזמן החורבן ולאחריו לאחר שהמסורת הכוהנית איבדה את אחיזתה במיקדש ולמעשה נושלה ממעמדה האליטסטי שנשמר לאורך הדורות, מסורת החכמים שהתפתחה במקביל עירערה עוד יותר את מעמדה של הכהונה בכך שמסורת ומנהגים כוהנים במקורם בוטלו ובמקומם נכנסו מנהגים חדשים מבית מדרשם של חכמים, כמו קביעת לוח שנה חדש שנקבע ע"י עדותם של בני אדם וכן הכנסת התפילה כפעולה שוות ערך להקרבת הקורבנות. ספרות ההיכלות היא זעקת המחאה של הכהונה המתבדלת אשר מסורותיה נדחו ונגנזו ע"י חכמים, שוב היה בידם להחיות פרקטיקות ישנות ומסורות מקודשות ולהעלותם על הכתב ומיכוון שחרב המקדש זה מכבר הופנה העולם המיסטי הכוהני למקדש הנצחי בשמיים. בספרות הכהונה המתבדלת סיפורו של חנוך הוא מיתוס מכונן שמעגן את מקור הסמכות האלוהית שניתנה לאדם ושאינה תלויה בבני האדם. זוהי סמכות אלוהית נצחית, קדושה וטהורה שקשורה בנצח ובסוד הבריאה. חנוך מייצג את הדעת האלוהית של מעשה בראשית וסדרי הבריאה המחזוריים שאותם מייצגים הכוהנים בארץ, חנוך הראשון היודע קרוא וכתוב, הוא מייסד הכהונה והוא המבטיח את ניצחיותה. הכהונה המתבדלת שסיפרה את המיתוסים הקשורים בסדר האלוהי ובהפרתו, חילקו בחלק מכתביהם את האנושות לבני האור, הם עצמם, שומרי הברית והמסורת, כוהני הצדק לעומת בני החושך מפירי הברית, מייצגי הכהונה הקיימת ותומכיהם.

עניינים שקשורים במאגיה מצויים כמעט בכל ספרות הסוד הקדומה ועיקרם הוא דרכי השימוש המאגיים שניתן לבצע באמעות האינפורמציה הקיימת, תיאור הכוחות האלוהיים, ידיעת שמם וכיצד ניתן להשביעם ובכך לרתום את כוחם לטובת המאגיקון. ככל שעולים בעולמות העליונים, בשבעת הרקעיים כך מתמעט והולך היסוד המאגי עד שברקיע השביעי לא נמסר כל מידע מאגי. רק בעולמות נחותים יותר ניתן להשביע מלאכים באופן יחסי. ריבוי השמות בספרות המיסטית הוא מאפיין מובהק של הספרות המאגית, אם מלאך מסויים ממונה על תחום מסויים בהנהגת העולם אזי ידיעת שמו יכולה לרתום אותו לטובת הידען, כי בשם טמון הכח של נושא השם. ספרים כמו "חרבא דמשה" ו"ספר הרזים" הם בעיקרם רשימה של מלאכים ותפקידם בכל אחד מהרקיעים, יוצאי דופן הם שמם של 'אכתריאל יה ה' צבאות' וחנוך\מטטרון שמכונה גם הוי"ה הקטן. באחד השלבים הראשונים של הטראנסופרמציה של חנוך למטטרון מצויין בספר "חנוך השלישי" (ספר היכלות) כי מטטרון נעשה נגיד לכל הכוחות העליונים וכולם סרים למשמעתו מלבד 'שמונה שרים עליונים הנקראים על שם ה' מלכם' דבר זה בא ללמדנו כי גם העולם העליון נחלק לשני תחומים. האחד הכוחות המלאכיים הנחותים יותר, המלאכים בעלי השליחויות והאחראים לתחומים שונים בהנהגת העולם והשני הוא המלאכים השליטים, שמונה שרים עליונים שנושאים את שם הוי"ה בנוסף לשמם, הם אינם מלאכים רגילים אלא כוחות אלוהיים העומדים בפני עצמם. בספר חנוך השלישי הידוע גם כ"ספר ההיכלות" לאחר תיאור הביוגרפיה של מטטרון שר הפנים בפני ר' ישמעאל, הוא מונה בפניו את הכוחות האלוהיים ותפקידיהם, מעניין לציין שהמלאכים גבריאל ומיכאל נכללים בכוחות התחתונים דווקא לעומת שאר הכוחות אשר שם הוי"ה מתווסף לשמם, תופעה שמכונה בפי יוסף דן כ"פלירומה" שלמות שמושגת מסך כל חלקיה תופעה את התפיסה הגנוסטית של האלוהות כפי שגם סבור ג' שלום.

דמותו של חנוך\מטטרון יוצאת דופן בחשיבותה ומרכזיותה במסורת ישראל בעיקר בתקופה הקדומה ובייחוד בספרות המיסטית. דמות חידתית זו שכה מעט ידוע עליה מהתורה, יצרה ספרות ומסורת ענפה שנבנתה סביב החידתיות הזו, תעלומת חנוך סיפקה פיתרון הולם לחברה במשבר שהיתה זקוקה לייצר לעצמה היסטוריה מעוגנת בנצח על מנת לתחום את פעולתה והמשך קיומה בנצח, בשעה שהמציאות העגומה תופחת על פניהם, וככל שבדידותם הפיזית והתבודדותם הרוחנית היתה גדולה יותר כך הם הפליגו בתיאורי הפרטים שבעולמות השמימיים, מה שמרמז לדעתי על מצבם הרוחני ובדידותם הפיזית העמוקה. סיפורו של חנוך בשל מיעוט הפרטים הנזכרים עליו והמיסתוריות של קורותיו התאים למחברי הספרות המיסטית ובעקבותם הספרות הזוהרית כדי לצקת לקורותיו את מה שהם מצאו לנכון לספר ושהתאים לקונטקסט הספיריטואלי בו הם היו מצויים, לא מן הסתם גם הנצרות מצאה שימוש בדמותו המיסתורית של חנוך אשר לצורכם התאימה את סיפורו למסורת הנבואות של ישוע כפי שהם ראו זאת בתנ"ך, ובאותו אופן הנוצרים ידעו לספר לנו סיפורים על חנוך שונים מאותם אנשי כהונה שנושלו ממעמדם או ממחברי הזוהר אשר כתבו את הזוהר בספרד של ימי הביניים. אין ספק שדמותו של חנוך מיוחדת לא רק בין בני האדם אלא גם בקרב שוכני ההיכלות השמיימיים, חנוך בבסיסו הוא אדם, ילוד אישה ובן לאיש, הפך בקלות רבה לדמות שניתן להזדהות איתה ולהופכה למודל לחיקוי, על אף שבמקרים מסויימים דמותו שישמשה כשעיר לעזאזל אך אלה היו מקרים לשם פולמוס בלבד לדעתי כדי לצאת חוצץ מול מסגרת תרבותית שקראה תגר על המסגרת הקיימת ולא כנגד דמותו של חנוך כשלעצמה. חנוך שנלקח ואיננו כי לקח אותו האלוהים הגיע למעמד על בעולמות העליונים, הוא ריבון של מלאכים, שני רק לאל עצמו בחשיבותו ובהדרו, כה דומה לקב"ה עד שמגדולי חכמי ישראל איבדו את דעתם כאשר טעו לחשוב שהוא הוא אלוהי ישראל בכבודו ובעצמו.

אנו כבני אדם, או בכינוי אחר בני אנוש, צאצאים לאותם אבות קדומים ונקראים בשמם (אדם, אנוש) עומדים מול הבריאה בהשתאות ובהרגשת אפסיות, הניצחיות הכבירה של הבריאה מולנו מותירה אותנו משתאים ופעורי פה, כמו שהטיב לבטא זאת מחבר מיזמור תהילים ח' שהציג את הקונטרסט בין האדם המוגבל, בר החלוף לאלוהי הנצחי בצורה יוצאת מן הכלל "מה-אנוש כי-תזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו"14. מדוע ניתן לנו בני האדם, את הכבוד להברא בצלם, להיחסר רק מעט מהקב"ה? סיפורו של חנוך, דור שביעי לדורות האדם, מצליח לשבור את המסגרת של הפיסקה הראשונה בפס' מתהילים נמצא חסר רק במעט מאלוהים עטור כבוד והדר, אך גם נזכר לנצח כסופר דברי הימים, מעביר המסורת הנצחית ועד תמיד לדברי הימים של בני האדם וכן בכל זאת אדם. הוא אולי נותן איזו שהיא תקווה או רמז ל"מה-אנוש כי-תזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו".

מאת גיא גוטרימן, כל הזכויות שמורות.

ביבליוגרפיה:

  1. דן יוסף, המיסטיקה העברית הקדומה, הוצאת משרד הבטחון
  2. תשבי ישעיה, משנת הזוהר מהדורה שלישית, מוסד ביאליק
  3. אליאור רחל, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, מאגנס
  4. אידל משה, חנוך הוא מטטרון, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כרך ו' תשמ"ז
  5. אליאור רחל, ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה, תורת הסוד הקדומה ומקורותיה
  6. אליאור רחל, ספרות ההיכלות מיסטיקה, מאגיה ואנגלולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ד
  7. הלנר אשד מלילה, ונהר יוצא מעדן, עלמא\עם עובד, תשס"ה

אין תגובות:

פרסום תגובה