בפרשת "וזאת הברכה" משה מברך את שבטי ישראל לפני מותו. ברכתו של שבט לוי מעלה מספר שאלות. הברכה מופיע כך:
"וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל-מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן-יְקוּמוּן". (דברים פרק לג)
בתוך ברכתו של שבט מופיע הפסוק הבא: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרו".
"וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל-מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן-יְקוּמוּן". (דברים פרק לג)
בתוך ברכתו של שבט מופיע הפסוק הבא: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרו".
תחילת פסוק זה לא רק שאינה נשמעת כברכה אלא נשמעת כתיאור שלילי של אופיו של לוי. אי הכרה בהורים ואחים איננה נתפסת כדבר חיובי. פסוק זה מעלה שתי שאלות, האחת - מדוע משה מתאר את שבט לוי דווקא כך? השניה - אם תיאור זה באמת הולם מדוע משה מכניס את התיאור הזה דווקא בתוך ברכתו של לוי?
שאלה נוספת שיש לשאול על ברכתו של לוי היא למה מכל שבטי ישראל הוא זה שקיבל את תפקיד הלוויה והכהונה.
ננסה למצוא את התשובה המקראית לשאלות אלו ע"י עיון בפסוקי המקרא (ומפרשיו) העוסקים בבחירתו של לוי לתפקידו המיוחד.
רוב המפרשים מסבירים שאותה אי הכרה בקרוביו מצדו של לוי רומזת לזמן חטא העגל. ובכך משייכים אותו לפסוקים אלו:
"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה, כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו--וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה".
(שמות פרק לב)
לאחר חטא העגל משה קורא: "מי לה' אליי" ובתגובה נאספים אליו כל בני לוי, רש"י מסביר שכל שבט לוי לא חטא בחטא העגל. ובאמת ההמשך הוא ציווי משה לבני לוי לצאת ולהרוג באחיהם אשר חטאו. אירוע זה עונה על השאלה מדוע תיאר משה את שבט לוי כפי שתיאר. אך לא מדוע הכניס זאת בתוך הברכה ובטח לא מדוע נבחר דווקא לוי מכל אחיו.
רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" (שמות לב כט) מזכיר לנו שסנהדרין שהייתה הורגת פעם בשבוע הייתה נקראת סנהדרין קטלנית (ישנה מחלוקת האם "שבוע" זה שבע או שבעים שנה). וכאן הרגו שבט לוי ביום אחד שלשת אלפים איש מאחיהם. ולכאורה אמור לבא "חסרון אושר" מכך לבני לוי, מסביר אור החיים שלכן אומר להם משה מלאו ידכם ורומז בזה שלא יבא לבני לוי אותו חסרון האושר.
פירוש זה המציג את האירוע כאירוע קשה אשר יש להתמודד עמו רק מחזק את השאלה מדוע מוזכר אירוע זה של מלחמת אחים בתוך ברכתו של לוי. האם לא ניתן לפחות בברכה לא להזכיר אירוע עצוב זה מעברו של שבט לוי. אמנם ניתן להבין למה תיאורו של משה מתאים לשבט לוי. אבל למה הוא שייך דווקא בתוך ברכת משה?
כדי לענות על שאלה זאת יש לבחון את עברו של שבט לוי.
כאשר ברך יעקב את כל בניו, שמעון ולוי קיבלו ברכה קשה מאוד:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". (בראשית פרק מט)
הגורם לכך ששמעון ולוי קיבלו ברכה זו מיעקב הוא האירוע של שכם ודינה. שם יעקב אומר להם:
"וַיאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". (בראשית פרק לד)
באירוע זה כשחזר יעקב עם משפחתו לארץ ישראל לאחר גלות ארוכה, יצאה דינה "לראות בבנות הארץ", ואז ראה אותה שכם בן חמור החיווי, מנהיג מקומי. הוא חטף ואנס אותה. לאחר מעשה האונס בזמן שדינה החטופה הוחזקה אצל אנשי שכם, חמור ובנו שכם, באו לשאת ולתת על נישואיה של דינה לשכם, והפצירו ביעקב ובניו לתת את בתם ואחותם לשכם לאישה, כאשר בתמורה להסכמה הם הציעו יחסי שלום ומסחר ואף מוהר גדול ככל שיחפצו.
בתגובה בני יעקב הציבו תנאי וענו להם שיסכימו רק בתנאי שכולם ימולו. חמור ושכם הסכימו לתנאי ואף שכנעו את כל גברי עירם לעבור ברית מילה. כמה ימים לאחר מילתם, שמעון ולוי שחררו את דינה תוך כדי הפעלת אלימות רבה, ולמעשה הרגו את כל גברי העיר שכם, למורת רוחו של אביהם על קנאותם המוגזמת ועל רציחתם של אנשים רבים בשמה בעצם איבדו שמעון ולוי את ברכתם. המניע של שמעון ולוי היה הקנאות לאחותם: "הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנו". (בראשית פרק לד)
באמת שמעון לא קיבל ברכה בברכתו של משה (רש"י מסביר שבברכת יהודה רמוזה ברכה לשמעון). לוי לעומת שמעון לא רק שקיבל ברכה אלא קיבל את תפקיד המשרת לפני ה' - החוליה המקשרת בין עם ישראל לקב"ה.
צריך לעיין ולמצוא מהו התהליך המוצג במקרא שעובר שבט לוי מאז סיפור שכם ודינה המעמיד את לוי באור אפל לבין ברכת משה ובחירתו של לוי לתפקידו המעמיד אותו באור של קדושה. מפסוקי המקרא ניתן לראות שהאירוע שבו שינה לוי את מעמדו הוא "חטא העגל". במעמד זה שבט לוי היה צריך להתגבר על אותה הקנאות המשפחתית שעיוורה אותו בסיפור דינה והפעם בניגוד לה עליו לבצע את דבר ה'.
בזכות אותה גבורה שהפגינו בני לוי השיבו לעצמם את הברכה שאיבד אביהם. לכן מיד לאחר המלחמה שעשו בני לוי משה פונה אליהם ואומר : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה, כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו--וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה". (שמות פרק לב)
משה ממש בפרוש אומר שבמעשיהם זכו בני לוי בברכתם ומציין "היום" כלומר הברכה לא הייתה לפני כן אלא התקבלה רק לאחר התיקון שעשו בני לוי במעשיהם ב"חטא העגל".
מכאן אנו יכולים להבין מדוע חשוב להזכיר את סיפור המלחמה של בני לוי דווקא בתוך ברכתו של משה. כיוון שללא אותו מעשה לא היו זוכים לברכה כלל.
בתוך דבריו של משה מופיע הביטוי: "מילאו ידכם". הביטוי כאן מופיע באופן די סתום אבל בדיקה בקונקורדנציה ועיון בפסוקים בהם מופיע הביטוי מראה שבכל שאר המקומות בהם הוא מופיע בתורה הקשר הביטוי הוא כהונה והקרבת קורבנות. כבר בחטא העגל רמז משה על כך ששבט לוי יקבל את ברכת המשרת לפני ה'.
הדבר הנוסף שנשאר להבין הוא מדוע זכו בני לוי דווקא לברכת הלוויה והכהונה:
"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶך". (דברים פרק לג)
כדי להבין מדוע קיבלו ברכה זאת צריך להבין מה בדיוק עשו כדי לזכות בה. העשייה של שבט לוי שעל ידיה זכו לברכה היא בכך שלא חטאו ואף היו המתקנים בחטא העגל. אבל מה בעצם תיקנו שבט לוי? החטא שחטאו בני ישראל בעגל נבע מכך שלא הבינו מהו מקומו של משה. משה היה החוליה המקשרת בין ה' לבני ישראל. אבל בנ"י חשבו את משה להיות אלוקי בעצמו:
"וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות פרק לב)
טעותם של בני ישראל הייתה בהבנה שגויה של התפקיד המקשר בין ה' לעמו. בני לוי היו היחידים שהבינו באופן נכון מהו מקומו של משה כ"חוליה מקשרת", לכן לא חטאו בחטא זה ואף תיקנו אותו.
לדעתי זוהי הסיבה בגללה זכו בני לוי לשמש את בנ"י באותו התפקיד עצמו המקשר לה', תפקידי הכהונה והלוויה. על בני שבט לוי ניתן לסמוך שתפקידם זה לא יגרום להם ליחס לעצמם יותר ממה שהם באמת. והם יוכלו לדאוג גם בעתיד שבני ישראל לא יפלו עוד פעם באותו החטא ויחשיבו אותם לאלוקיים.
אפשר גם לתת הסבר מעט שונה למניע לבחירתו של שבט לוי. ע"פ ההסבר הקודם לוי היה צריך לתקן מעשה שלילי שעשה ע"י מעשה חיובי ובכך זכה לתפקידו. ניתן גם להסביר שלא נכון ליחס למעשה של לוי תיקון למעשה בסיפור דינה אלא כמשלים. מי שנמצא בתפקיד המקשר בין ה' לעמו חשוב מאוד חיבורו לשניהם. ישנם שתי סכנות לבעל התפקיד המקשר בין ה' לעם ישראל האחת היא התקרבות יתירה לה' ובכך התרחקות מהעם והשניה התקרבות יתירה לעם והתרחקות מה'. בשני האירועים המכוננים של שבט לוי במקרא לוי מפגין את היקשרותו לשני הצדדים. בסיפור דינה מוכיח לוי את קנאותו ומחויבותו למשפחתו ובכך לעם ישראל לדורות. הנותר ללוי להוכיח הוא קנאותו לה' וזאת הוא עושה בסיפור "חטא העגל".
בכל אחת מדרכי פרשנות זאת, אם ע"י תיקון חטא ואם ע"י שני מעשים המצטרפים אחד לשני לוי זוכה בתפקידו בעשייה. הסיפור המקראי מדגיש לנו את חשיבות קבלת הזכות מתוך המעשה המקנה ללוי אותה.
