ממקורות למאורעות - מי מימן קורבנות המקדש?

מי מימן את הקורבנות שהיהודים נהגו להקריב למען הקיסר במאה ה-1 לספירה?

חז"ל נחלקו בשאלה האם ניתן לקבל קורבנות מן הנוכרים ולא תמיד ברור האם ישנו הבדל בין קבלת קורבן מאדם יחיד, מלך או בעל שררה פורמלית כלשהי או מקבוצת אנשים (קורבן יצוגי).

ב'תורת כהנים'[1] נמצא :"...אם כן למה נאמר איש איש להביא את הגויים שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל...אשר יקריב לה' לעולה אין לי אלא מנין לרבות השלמים, תלמוד לומר נדרינם, מנין את התודה תלמוד לומר נדבותם, מנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים. תלמוד לומר נדריהם לכל נדריהם, נדבותם לכל נדבותם. א"כ למה נאמר אשר יקריבו לה' לעולה פרט לנזירות דברי ר' עקיבא. א"ל ר' יוסי הגלילי אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד".
מן הטקסט הנ"ל ניתן להבין שקבלת קורבן מן הגויים היתה מקובלת אך השאלה שהעסיקה את כותב הברייתא היא איזה סוג קורבן ניתן לקבל מן הנוכרים מה שמותיר ללא ספק את העובדה שקבלת קורבן מן הנוכרי מותרת למעט סייגים מסויימים בסוג הקורבן ומינו. במקומות אחרים בספרות חז"ל ישנו איסור על קבלת קורבנות מנוכרים.
[2] "א"ל הקב"ה מה אתה מבקש להטעות את עצמך לפני שאקבל קרבן מן האומות אין אתה יכול שבועה היא מאת בני ישראל ברית עולם תנאי הן שאיני מקבל קורבן אלא מישראל"
וכן אנו מוצאים:
[3] "אף העכו"ם אומרים במה אקדם ד' אכף לאלוהי מרום...האתן בכורי פשעי בטני חטאת נפשי, אמר להם הקב"ה עכו"ם בניכם אתם מבקשין להקריב לפני איני מבקש לא בניכם ולא קרבנותיכם...תדע לך תחילתו של ספר ,דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מכם ולא מהעכו"ם"
במקרא בספר ויקרא:
[4] " דבר אל-בני ישראל, ואמרת אלהם, אדם כי-יקריב מכם קרבן..."
מפורש ע"י חז"ל :מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם [5]
חז"ל לא היו תמימי דעים בקשר לשאלה ונראה שהתשובה היתה טמונה במצב הפוליטי ששרר בארץ באותה תקופה.
ישנן עדויות מן הספרות החיצונית שבה ניתן לראות בבירור את הלגיטימציה שנותן הכותב לעובדה שקורבנות ומתנות (מימון) לבית המקדש היו מתקבלים בתקופתו, ולא רק זאת אלא שהוא היה אף תולה זאת בקבלה ממסורת אבות.
[6]: "כשהיתה עיר הקודש יושבת בכל השלום והחוקים היו נשמרים יפה מאד בצדקתו של חנניה כהן גדול ובשנאתו לרע: לפעמים היו גם המלכים בעצמם נותנים כבוד למקום ומכבדים את המקדש במתנות יקרות מאד: ואף סלבקוס מלך אסיה נתן מהכנסותיו שלו את כל ההוצאות הנצרכות לעבודת הקורבנות:"
ההלכה קובעת כי קורבנות הציבור באים אך ורק מתרומת מחצית השקל של כלל ישראל. אך כאן נמצא כי ההתיחסות היא לקורבנות יחיד ולא לקורבנות כלל הציבור [7] : "הן אבותינו הרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר, וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים ולא עלה על ליבם לבעוט בזבחי איש ואיש".
"לדברים האלה הביאו את הכוהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קורבנות הנוכרים".

העדויות

על סמך העדויות הרלוונטיות לתקופה ומתוך שיקולי פרקטיים של הכהונה נראה שבמאה הראשונה לספירה היה זה מקובל לקבל מתנות וקורבנות מן הנוכרים. מסורת שהחלה עוד מימי אלכסנדר מוקדון שלקח חלק בפולחנים האלילים של הממלכות שנכבשו תחתיו ואף הקים מקדשים לכבוד אותם אלים מקומיים. מסורת שאנו מוצאים שוב בהתנהלות השושלת ההלנית של בית תלמי ששלטה במצרים (323-30 לפנה"ס) תוך סינקריטיזם בין התרבות הפרעונית המקומית וההלנית כור מחצבתם. כך גם היה דרכה של האימפריה הרומית האלילית באותה תקופה לכבד את פולחנם של האלים המקומיים בפרובינקיות תחת שליטתם ואף אמונתם בחוסנם של אלי המקום, לקחו אלה השתתפות פעילה במימון הקורבנות שהועלו לטובת הקיסר או האוטוריטה השלטת באותו הזמן. עדויות קודמות כפי שהופיעו בספר מכבים ב' מובילים למסקנה שהיהודים היו נוחים לקבל מתנות וקורבנות מטעם המלכות שהם היו נתונים תחת חסותה.

עדות יוספוס פלביוס על רצון סגן הכהן הגדול אלעזר בן חנניה לשכנע את שאר הכוהנים שלא לקבל מתנה או קרבן משום איש זר, וזאת בניגוד לדעתו של הכהן הגדול ובכך באה לידי ביטוי התוספת שבה בחר יוספוס לתאר את סגן הכוהן כ"צעיר נועז ביותר" כי הרי כוונתו היתה כנגד הדעה המקובלת אשר אפשרה לקבל קורבנות או מתנות, בצורת כסף או בכל צורה אחרת מאדם נוכרי.

יוספוס ממשיך לתאר את הטענות של המתנגדים להצעת אלעזר בן חנניה בכך שאף בעבר נהגו הכוהנים לפאר את המקדש [8] "לבל ינטשו את הנהוג למען השליטים" בעיקר על חשבון נוכרים ולכן הצעתו לא רק שאינה מתקבלת על הדעת אלא היא אך יוצאת כנגד מסורת אבות.

לסיכום

המסקנה הסופית היא שבאופן כללי הנציבות הרומית מטעם הקיסר היתה מממנת את הקורבנות שהיהודים היו נוהגים להקריב למען הקיסר מתוך שיקול פוליטי לכבד את דת המקום ולפאר את אל המקום. בנוסף לא להתסיס את האוכלוסיה המקומית ולהכריחה לממן מכספה פולחן שנוגד את אמונתה. סיבה נוספת יכולה להיות סיבה דתית, אמונת השלטון הרומי בפוטנציה של האל המקומי לברך את נותן הקורבן.

סייג חשוב ניתן להביא בעובדה שכאשר היו מרידות מקומיות או נציב מקומי אכזר ההסדר הפולחני היה משתנה וכך גם נכונותם של היהודים להקריב קורבן למען הקיסר ואף נכונותם לקבל מימון לשם כך. מצד שני בזמנים של מלחמות או במצוקות כלכליות של האימפריה הרומית ישנה סבירות גבוהה לעצירת מימון הקורבנות והטלתו כמס נוסף על היהודים.

הערות שוליים:
1. תו"כ, אמור ז:ב: מהדורת וייס, צח ע"א

2. בתנחומא ובתנחומא בובר, ראש פרשת צו:

3. בתנחומא בחקתי,ו:תנחומא בובר,בחקתי,ח:מדרש אגדה,מהדורת בובר,בחקתי,עג ע"א

4. ויקרא א:ב

5. ספר הליקוטים,ד, עמ 633,הערה 12

6. ספר מקבים ב:ב:ב-ג

7. מלחמות היהודים 3-4, 17, 2, תרגום שמעוני

8. חוברת הקורס ע"מ 63 פס' ו

חומר עזר נוסף - תרביץ שנה מח' חוברת ג-ד ישראל קנוהל עורך א.א. אורבך

מאת גיא גוטרימן.