כיצד התחבר ספר הזוהר?

מתייחס לחיבורו של בעז הוס "הופעתו של ספר הזוהר". בחיבורו מנסה הוס להבין מהו בעצם `ספר הזוהר` תוך התייחסות לגורמים שהביאו לצמיחת האידאה של הזוהר.

כבר בפתיחה מבדיל המחבר בין מספר תוארים חשובים כמו :`ספר הזוהר`, `טקסטים זוהריים` ו`אסופות זוהריות`. ז"א כבר בפתיחה מנסה הוס להוציא אותנו מהקיבעון המחשבתי בהתיחסותנו לספר הזוהר כ`ספר` במובן המקובל של גוף אורגני אחיד עם התחלה וסוף.

שלושה חיבורים זוהריים

הוס מזהה שלושה חיבורים זוהרים עיקריים (תיקוני זוהר, זוהר חדש, ספר הזוהר) ומכנה אותם אסופות זוהריות. הוא מביא את דעת גרשום שלום שזיהה את ר` משה די לאון כמחבר גוף הזוהר העיקרי אך מדגיש שמאמרו אינו יעסוק בשאלת זהות המחבר אלא כיצד התקבלו הטקסטים הזוהריים.טענתו העיקרית של הוס היא שספר הזוהר הוא קורפוס סיפרותי רחב שאינו אחיד והומוגני, הוא מתייחס אליו כטקסט מדומיין, ז"א אידאה של יחידה ספרותית אחת שנתפסת באופן שונה ע"י אנשים שונים. לכן גם ההתיחסות אל הספר מגוונת. לדעתי ניתן לראות איך במידה רבה הוס מוצא הקבלה רבה באופן גיבוש הטקסט הזוהרי לתנ"ך. גם התנ"ך הוא קורפוס ספרותי לא אחיד שזהות מחבריו לא תמיד וודאית או שמשויכת למסורת מסויימת, יוצרי הזוהר השתמשו בטכניקה דומה לזו שבה נקט מחבר או עורך התנ"ך, וזאת יחוס הטקסט לגורם מוקדם יותר בעל סמכות על-זמנית ,לדוגמה: ספר קוהלת שמיוחס לשלמה המלך, באמצעים דומים השתמש מחבר הזוהר על מנת להעצים את אופיו המיתי והמחייב של הטקסט. הוס מבחין בהופעתם הראשונית של טקסטים זוהריים בחיבוריהם של מקובלים שחיו בסוף המאה השלוש עשרה, ללא ציון מקור הטקסט. לא ניתן בוודאות לדעת אם מחברים אלו הם מקור הטקסט הזוהרי או שהם שאבו את רעיונותיהם מהטקסט הזוהרי שכברהיה לפניהם.

ההתיחסות הראשונה לספר הזוהר

רק בתחילת המאה הארבע עשרה מופיעים טקסטים זוהריים בכתבי המקובלים כציטוטים. עדיין אין התייחסות למקור הציטוט כ`ספר הזוהר` במובן שאנו מכירים אותו כיום. הוס מוצא רמזים נוספים של מקובלים בהתייחסותם לטקסטים זוהריים אך עדיין ללא התיחסות מפורשת לגוף ספרותי שנקרא `ספר הזוהר`. בדיקה חוזרת הוס מפנה לטקסטים הזוהרים עצמם ובוחן היכן ישנה התייחסות עצמית בטקסטים לזוהר כאידאה ספרותית אחת, מלבד לחיבורים `רעיא מהימנא` ו`תיקוני זוהר` אותם מזהה הוס כחיבורים מאוחרים ולכן הוא יתייחס אליהם בנפרד.הוס מציין שהמונח `ספר הזוהר` מופיע בטקסטים שהיום אנו מכנים כ`ספר הזוהר`ברמיזות ואף מציין שכתבים אלו לא התחברו כיחידה ספרותית אחת מפני שאין להם התחלה או סוף מוגדרים. רשב"י מופיע כגיבור ראשי בטקסט אך הוא אינו מוצג כמחבר כפי שגורסת התפיסה המסורתית. הוס מביא מספר דוגמאות מתוך הטקסטים הזוהרים להתייחסות רמוזות לרשב"י כמחבר הדברים או כהוגה שתלמידו ר` אבא מעלה את דבריו על הכתביו על פי רצון מורו. בהעדר ציון שם המחבר ישנו ניסיון לשוות לחיבור זמן קדום ואופן העלמותו של שם המחבר רק מחזק את הרושם כי הרי על פי הכלל `חכמים ראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם`.

ניתן ליחס את הופעתו של `ספר הזוהר` לזמן בו נמצא ההתיחסויות ראשונות אליו במקורות שונים, הוס מביא מספר דוגמאות מכתבים של ר` יצחק דמן עכו, ר` מנחם רקאנטי בו ישנה התיחסות ישירה, הייחוס של `ספר הזוהר` לרשב"י מופיע כבר במקורות כבר בראשית המאה הארבע עשרה. כבר סמוך לזמן חשיפתו של `ספר הזוהר`החל המוטיב המיסטי שלו להתעצם כאשר מקובלים רבים שייכו לספר מקור על טבעי כאשר רשב"י שימש מעין "צינור" להעברת המידע האלוהי לעולמנו הגשמי. יסוד על טבעי זה תרם רבות לסמכותו ומיצובו של הזוהר כטקסט קדוש בקרב קוראיו. התגבשות התפיסה המסורתית החלה כבר מן ההתיחסויות הראשונות ל`ספר הזוהר`.הרקע להופעת ספר הזוהר מתקשר לקבוצת אנשים בעלי רקע קבלי שלא השתייכו לחוג מוגדר אך היו בינהם קשרים ביוגרפיים, ביבליוגרפיים ורעיוניים. אלו נקראים(עפ"י אידל) האליטה המשנית אשר היתה מורכבת מאינטלקטואלים שעיקר עיסוקם היה פילוסופי, קבלי ופחות הילכתי כדוגמת רמב"ן ורשב"א (להלן האליטה הראשית) שחיו באותה תקופה והיו ממנהיגי הקהילה היהודית, כמעט כל המקובלים שהתייחסו לאידאה של ספר הזוהר היו שייכים לאליטה המשנית. לחידוש שבהופעת האידאה של `ספר הזוהר` אחראי בעיקר ר` משה די לאון שהחל להפיץ קונטרסים בשם `ספר הזוהר` וטען כי רשב"ג חיבר ספר זה. עצם האידאה של הזוהר כקורפוס מגובש משוייכת לדעת הוס לשינוי באופן בו התקבלו טקסטים אלו ולא בפורמה (צורה) שהם התקבלו, דהיינו ספר אחיד ומגובש. זאת אומרת שהרקע לפיתוח האידאה של `ספר הזוהר` הוא מתח ששרר בין אליטות אחת מקטלוניה (הראשית) והשנייה מקסטיליה מקום מושבם של מחברי הזוהר.

העדות הראשונה לקיומו של ספר הזוהר

לראיה מביא הוס את עדותו של ר` יצחק דמן עכו שמתאר איך הרנסנס בעולם היהודי צמח מכמה מוקדים מרכזיים: רמב"ם במצרים, רמב"ן בקטלוניה, ראב"ד ור` יעקב הנזיר בפרובנס, ר` יוסף ג`יקטיליה בסגוביה ו`ספר הזוהר` בקסטיליה, עדות זאת מחזקת את טענת הוס לקיומה של אותה אליטה משנית שאינה מתוארת בדמות אחד רבנייה המרכזיים, אלא מתוארת בזכות `ספר הזוהר` שמהווה מעין משקל נגד כנגד שמם הכביר של הרמב"ן ושאר האישים המוזכרים בעדות.מקובלי קסטיליה השתמשו בספר הזוהר כדי לערער על סמכותו של הרמב"ן וכתיבתו בצורה פסידואפיגרפית העמידה את סמכות הרמב"ן מול סמכותו של רשב"י, מצב בו הרמב"ן יוצא נפסד. אמצעי נוסף להעמיד את סמכות הזוהר מעל הרמב"ן היתה הפצת המסורת שהדברים שקיבל רשב"י התגלו לו מפי אליהו הנביא, שימוש דומה עשו תלמידי הרשב"א בפרובנס לתורת מורם כדי לשוות לתורת מורם תוקף על זמני. מטרת נוספת הגשימו מחברי הזוהר בכך שיחסו את הספר לרשב"י בכך שברו את התנגדותו שלהרמב"ן לחשיפת כתבים איזוטריים, נוצר מצב שספר קדום מידיו של רשב"י חותר תחת סמכותם של הרמב"ן והרשב"א.לסיכום ניתן להבין מן המאמר שני דברים מרכזיים, אופן הפצתו וכתיבתו של ספר הזוהר בצורה פסוידואפיגרפית איפשר לקוראים בו להשתחרר מכבלי פרשנות שהיו מוסכמים באותה תקופה ונתן להם חופש פרשנות רחב. דבר נוסף הוא השימוש שנעשה באידאה של הזוהר כדי לחתור תחת מעמדם של האליטה הראשית של אותה תקופה שבראשם עמד הרמב"ן וזאת מבלי לצאת באופן פרונטלי כנגדו אלא לעשות זאת בצורה עקיפה בעזרת צילו הענק של הרשב"י. ואומנם אימוץ טכניקות אלו זיכו את ספר הזוהר במעמד קאנוני בספרות היהודית לצד התנ"ך ותושב"ע.

מאת גיא גוטרימן.