תכלית הנבואה והיסוד המדיני שבה ותכליתו של האדם השלם

בין הרמב"ם לסכולסטיקה הלטינית

האם הנביא הוא גם בהכרח פוליטיקאי? האם הנביא זוכה לנבואה על מנת להפוך למדינאי-על? או שמא זהו רק פועל יוצא או במילים אחרות תופעת לוואי של הנבואה. ומיהו האדם השלם? האם הנביא הוא האדם השלם? מהו תפקידו בעולם? האם הנבואה היא ניסיון של אנשים לבסס את מנהיגותם באופן אבסולוטי? הוגים רבים דנו בשאלות אלו, בעבודה זו נעסוק בחלק מהם.

מהן התכונות הנדרשות מן האיש השלם/הנביא

אבן לטיף הולך בעקבות ההוגה המוסלמי אלפאראבי ובחיבורו 'שער השמיים' מצמצם את התכונות הנדרשות מן האדם שלם לעשר, לעומת אלפארבי שציין שתים עשרה. אבן לטיף שם בתחילה דגש על תכונות גופניות כמו שלמות פיסית, שלמות האיברים וכדומה כאשר לא כל כך ברור מדוע? האם האדם השלם נקרא "שלם" רק אם גופו שלם מבחינה פיסית? ולא רק זאת אלא שזהו תנאי ראשוני!

מה גם שזו תנאי מולד שאין לאדם שליטה עליו, מה שמרמז שהאדם השלם בהכרח נזקק לתכונות מולדות, גנטיות ולא הכל תלוי במידת השכלתו והשתלמותו מבחינה מוסרית. אולי תנאי ראשוני זה בא לרמז על כך שהאדם השלם יזדקק לגופו על מנת להגשים את יעודו בסופו של דבר, כך שהתכונה הראשונה היא בסופו של דבר האחרונה בשרשרת שתוביל את האדם השלם להגשמת יעודו.

שאר התכונות שמוזכרות הן תכונות שיכליות ונפשיות כמו כושר זכרון, אומץ לב, נדיבות ויושר.

פלקירא ההוגה ממפרשי הרמב"ם שכתב ספר פירוש ל"מורה נבוכים" בשם "מורה המורה" גם כן מזכיר את תכונות הפילוסוף ומפרט יותר מהרמב"ם, הרמב"ם מדגיש את החשיבות של הלימוד, על האדם להשקיע את כל כולו בלימוד בצורה מסודרת החל בפיסיקה ובהמשך מטפיסיקה. פלקירא לעומתו מדגיש יותר את העניין של ההכנה הטבעית, אך מציין גם את חשיבות העניין הנימוסי שאדם לומד בסביבתו הטבעית ("מפורסמות"). פלקירא מתבסס בכתביו על הרבה מקורות ובינהם אלפארבי, אריסטו, אפלטון וכמובן הרמב"ם, כמו הרמב"ם קודמו שכלל אותו באיגרת המפורסמת לאבן תיבון גם הוא העריך את ההוגה המוסלמי מחבר הספר "המדינה החסידה". פלקירא מחלק את בני האדם לשלושה מדרגות 1.הנביאים 2.הפילוסופים 3.שאר העם. הנביאים הם הנקראים עבדי השם הם אלו שהגיעו להכרה שכלית ודבקות באל. סגולת הנביאים, עבדי השם, הם האנשים השלמים בכל ארבעת מידותיהם. שלמות הקניין, הגוף, המידות והשלמות השכלית. הרמוניה בין השלמויות חשובה על מנת שאדם לא יהיה טרוד בעינינים לא "חשובים" כמו דאגה למזון ולכבוד. פלקירא מודע לעובדה ששלמות כזו בדורו היא לא ברת השגה ולכן הוא מציב מתחת לדרגת הנביאים את החכמים המתבודדים (חסידים), אנשים שע"י פרישות מעניני היום יום מפרידים עצמם מהבלי העולם הזה ומתרכזים בעיקרים. על היחיד מוטלת החובה להכיר בסגולתו של אדם כזה ולדבוק בו וללמוד מדרכו. פלקירא מביא מדברי חז"ל שאמרו "קנה לך חבר" או כמו שציין אריסטו "החבר המעולה האהוב הוא אחד". מכיוון שכיום אין בנמצא נביאים, והחזון האוטופי של ישות מדינית שאנשיה מושלמים תתקיים רק באחרית הימים, מוטלת עלינו החובה היום להנתק ככל יכולתינו מהענינים הטפלים של היום יום ולהתחבר לאנשי החוכמה. פלקירא מייחס חשיבות לעניין הפרישות, לפי הבנתו הגרים הם האנשים השלמים ביותר בעולם הזה, גם ר' בחיי בספרו 'תורת חובת הלבבות' מדבר על מעלת הגר1. הגרות היא עניין רוחני, גם רביצקי2 במאמרו התייחס לכך שגם הרמב"ם שיבח את יכולת האבות ומשה (להלן, המנהיג האידאלי) לחיות בשתי רמות תודעה, חיי רוח שלמים שמנותקים מהעולם הגשמי וחיים חברתיים מלאים בסביבתם הקרובה. שילוב שהרמב"ם מוצא לו ביטוי בפסוק משיר השירים ה, ב "אני ישנה ולבי ער". הרוח אינה נמצאת במדרגה אקזיסטנציאלית שונה מהגוף. האדם שפסוק זה אינו חל עליו והוא מקדיש את עצמו רק לשלוש השלמויות הראשונות, אינו בו חורין והוא לדעת פלקירא משול לעבד אשר תלוי לחסדי אחרים לרווחתו, למשל, על מנת להיות נדיב יש צורך באדם אחר כדי שכלפיו אוכל להפגין את נדיבותי. הרמב"ם טען שאדם לבדו כלל אינו זקוק לשלמות מוסרית, כי מוסר קשור בהכרח לאינטראקציה בין בני אדם ולנורמה המקובלת באותה מסגרת חברתית. בעוד שהרמב"ם מייחס חשיבות גדולה לעניין החסד, צדקה ומשפט3 וכן התשובה4 מדגיש פלקירא את חשיבות השלימות הרביעית, השלמות השכלית וממעיט בענין התשובה. האדם המוגבל מטבעו צריך את הכוונת החסידים יודעי האמת, כי בעוד שאדם יכול להשיג בכוחות עצמו את הענינים הטבעיים החסידים יכולים ללמד אותו את העינינים האלוהיים, זהו תפקידם וזוהי הסיבה שאלוהים שלח לנו את הנביאים כדי שיודיעו לבני האדם את הענינים האלוהיים ולהעניק להם חוכמה, בהחלט ניתן לראות את התפקיד המנהיגותי שממלא כאן הנביא שמשמש כ"ראש" לעם שהם ה"גוף".

פלקירא לא מעניק לפרישות תוקף חיובי כערך בפני עצמו לדעתו הפרישות היא דבר שלילי בעיקרו והיא נועדה רק כדי לענות על צורך מסוים, הפרישות בעולם שלנו הוא תנאי הכרחי לשלמות, אדם צריך להוציא את עצמו באופן מלאכותי מהנאות הגוף ולתת לאחרים לעשות זאת בשבילו, יש כאן בעיה מעגלית שאינה ניתנת לפיתרון, כי גם בפרישותו נזקק האדם השלם לאחרים לצורך קיומו ובכך נפגמת שלמותו, אך מכיוון שמדובר כאן רק בשלימות הראשונית זהו הרע במיעוטו. בתנאים הנוכחים המסר מוענק ליחידי סגולה ולא לאומה שלמה. אותם יחידי סגולה, פילוסופים ששאיפתם היא להגיע לאמת האידאלית הבלתי משתנה, פלקירא מתאר את הנביא כאדם ממין אחר, שווה ערך למלאך, בדומה לרמב"ם5 נבדל משאר בני האדם. גם בחברה אידאלית המנהיג נשאר מובדל משאר בני האדם, הוא לא מעורב בחיים האזרחיים ומתעסק רק בהנהגה.

הפרישות היא אקט של היטהרות, האדם פורש מסביבתו הקרובה, המיידית, משפחתו, חבריו וכן מעיסוקיו ביום יום, ישנן רמות שונות של פרישות, פרישות מהנאות הגוף, מזון ערב, יחסי אישות, היגיינה וכן ישנה פרישות רוחנית, האדם נמצא בגופו בסביבתו הקרובה אך מחשבתו נודדת למקומות אחרים והיא למעשה מנותקת ומתפקדת כישות אחרת. הפורש מהזן הזה מגלם דואליות באחדותו שמתנהגת באופן שונה בשני המקרים. ר' אברהם בר חייא מחזיק בגישה המתנגדת לסיגוף הגוף כערך בפני עצמו. הוא דורש את הפסוק "ומבשרך לא תתעלם" ומוצא בו הנחייה, 'ומעצמך לא תתעלם' בניגוד למפרשים רבים שדורשים שלאדם אסור להתעלם ממקורביו ואנשי ביתו. ר' בר חייא טוען שהקב"ה התנגד לאקט של עינוי הגוף בצורה של צום למשל, אלא הוא ציווה "ועיניתם לנפשותיכם" וזהו עינוי הנפש שנועד לטהר את המחשבה ולמקד את מחשבות האדם בבורא. הוא מסכים לכך שצום הוא גורם חשוב בהכנעת הנפש וטוען שרק לצורך עינוי הנפש ניתן לצום על מנת לשרת מטרה נעלה זאת. כדבריו: "ומתוך עינוי הנפש היינו מצווים לענות את הגוף ולהצמיאו" וזוהי כוונתה האמיתית של המצווה.
ר' בר חייא שייך לזרם הנאופלטוני היהודי הוא מחלק את תושבי המדינה לשלושה סוגים, (אפלטון שמחלק את תושבי המדינה לשלושה מעמדות) הסוג הראשון של התושבים במדינה האידאלית של ר' בר חייא עוסקים רובם ככולם בעבודת השם, עד שהם מידמים לאיש אחד, טוהר מידותיהם וכוונת מחשבתם הופכת אותם למהות אחד עד שאין אפשרות להבדיל בינהם. זהו כמובן האידאל שלו. במדינה האידאלית של ר' בר חייא אין מנהיג, ההמון שנמצא במעלה הזו מנהיג את עצמו. אין להם צורך במנהיג אינדיבידואל, או לפחות הוא אינו מוזכר, הם כולם מתפקדים כ"אדם השלם", כנראה החיים במדינה האידאלית מחזקת את האינדיבידואלים שחיים שם, ומתרחשת שם מעין תגובת שרשרת שמפעילה על כולם אותה תכונה של מנהיגות. הסוג השני הם תושבי מדינה אשר מתעסקים גם בעיניני העולם ובכך הם נבדלים מ'אנשי השם', כל אחד ממלא את תפקידו ואין בינהם כל תחרות, הם מתפקדים כמו משפחה אידאלית שעוזרת זה לזה בלב שלם ודואגת לרווחת זולתם כמו שלעצמם. כאן אני מסיק, קרוב לוודאי מצוי מנהיג שמקובל על כולם ומאחד את כולם תחת הנהגתו. ר' בר חייא השתמש בתיאורו חברה זו כ'משפחה' וגם במשפחות ישנו בדר"כ מנהיג בדמות הפטריאך שמתפקד כמנהיג טבעי שמקובל על כולם. ר' בר חייא אינו מציין זאת אך אולי מדובר כאן במנהיג מסוג אחר, ראשון בין שווים שלאו דווקא בעל תכונות טובות יותר משאר אנשי המקום.

הסוג השלישי דומה לסוג הראשון רק שבינהם אין אידיליה, הם אלו שזקוקים למלך, מנהיג שישליט סדר וידאג לחוק, המנהיג במדינה זו צריך שיהיו לו תכונות מעולות על מנת שינהיד את החברה ללא משוא פנים וישפוט משפט צדק את העומדים לפניו.

רבנו בחיי משתמש בחלוקה משולשת של כיתות הפרושים, הכת הראשונה פרשו מן הציבילזציה, הם חיים בטבע ומסתפקים במינימום ההכרחי וממלאים את עצמם רק מאהבת השם. אין להם כל עניין בבני האדם סביבם ורק מורא שמים מדריך אותם בחייהם. הם דומים לסוג הראשון של התושבים במדינה האידאלית של ר' בר חייא רק שר' בחיי טוען שהם מזניחים לגמרי את עיניני ישוב העולם וזו לא היתה כוונת הבורא, שבני האדם יזניחו את ישוב העולם. הכת השנייה שמתאר ר' בחיי מתאימה יותר לדעתו לדגם החברה האידאלית, מדובר בקבוצת אנשים שמאסו במותרות הגשמיות וכן במותרות המחשבתיות, ז"א התעסקות מחשבתית בעיניני הבל כמו צחוק ובידור. הם לא פורשים מהיישוב וממלאים אחר מצוות הפסוק "יצר הארץ ועשה הוא כוננה לא-תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה,יח). הכת השלישית הם הפורשים על מנת לקבל איזו שהיא הנאה מכך, זוהי פרישות האיברים ולא במצפון או בלב לפי דברי ר' בחיי. גם הם מתחלקים לשלוש כתות שהמשותף להם היא הפרישות המדומה, או שזוהי פרישות מאולצת של אנשים עניים שמתחסדים כדי שיוכלו לצאת לציבור ולפשוט יד, על מנת להשביע את רעבונם.

ריה"ל במאמר השלישי בספר הכוזרי טוען שהאדם המאמין, עובד האל, לא נוהג בפרישות, החיים הם חסד אלוהי שניתן לאדם, וזוהי מחובתו להישמע לצו אלוהי זה, ובנוסף על כך זהו חלק מהתוכנית האלוהית לאפשר לאדם לצבור זכויות בעולם הזה כדי להקנות לו את חיי העולם הבא. גם הפילוסופים שנוהגים להתבודד על מנת לחדד את מחשבותיהם, זקוקים למפגש עם תלמידהם על מנת שיוכלו להציג את מחשבותיהם ולהעמיד את רעיונותיהם במבחן. בזמן המקראי, לא בזמנו של ריה"ל היו בני הנביאים מתבודדים ומנבאים תחת השראת השכינה, כזכור ריה"ל מאמין בנבואה פרטיקולרית שמייחדת את עם ישראל ואת ארץ ישראל. אך כיום כאשר "אין חזון נפרץ" (שמואל א ג,א) הנזירות גורמת לאדם יסורים גופניים וסבל נפשי מיותר ובמקום שנפשו תהיה מרוכזת באל, הרעב, הכאב והדלות מעסיקים אותו במקוםו ובכך הוא חוטא לעיקר, אין ספק שנשמעת כאן ביקורת פוליטית של ריה"ל נגד תופעת הנזירות הנוצרית בעיקר שהיתה רווחת בימיו. ריה"ל עושה סינתזה בין תפקיד המושל לחסיד, וכאשר נשאל ע"י הכוזרי מיהו החסיד? ממהר החבר לתארו כמושל במדינתו שהכל ממהרים למוצא פיו. שלמות המידות, והחושים הם ממאפייניו וביכלתו להוליך את מונהגיו ולספק להם כפי צורכם. המושל/החסיד מהווה דוגמה ל'דרך האמצע' לפי המסורת האריסטוטלית, הוא לא יוצא נגד חושיו אלא מושל בהם כפי שהוא משכיל למשול בנתיניו. האדם השלם לפי ריה"ל הוא המנהיג, אדם שמעורה בחברה ומהווה חלק ממנה, הוא מדריך, מורה ושומר על הסדר והצדק, הוא לוקח כדוגמה את המנהיגים המקראים ובעיקר את משה רבינו. העולם וגופו הם כלים שיכולים להכשיל אדם ביעודו אך גדולתו של האדם השלם הוא רתימתו של העולם וגופו לכלי שמשרת אותו בתפקידו, במקום שהרוב נכשל. לדעתי ניתן להתייחס למנהיג הריה"לי כ'כלב השמירה' של החברה7 המושל האינטלקטואל שלוקח חלק משדה המערכה עונה יותר על דגם המנהיג כפי שצייר אותו אלפארבי "הפילוסוף אשר קנה המעלות העיוניות,יהיה מה שקנה בטל אם לא יהיה לו כוח להמציאם בזולתו...אי אפשר שתמצא בו המעלה המחשבתית מבלי המעלה המעשית, לפיכך, מהות הפילוסוף והראש והמלך והמחוקק והאימאם, מהות אחת היא"8 .

אבן באג'ה מתאר את המדינה המושלמת כמקום אידיאלי שלא נזקקים שם לרופאים, אנשי דת ואנשי שתפקידם לטפל בבעיות בני אדם מהבחינה הפיסית והרוחנית כאשר האהבה היא זו המקשרת בין האנשים. במדינה המושלמת האנשים לא יצרכו מזון קלוקל ומכאן גם לא יצטרכו לרופאים, כאשר יש צורך באהבה, במילים אחרות כאשר הקשר בין תושבי המדינה לא מבוסס כולו על אהבה, מתחיל הצורך באנשי שיענו על הצורך הזה, כמו אנשי דת. תפיסה זו תולה את רווחת בני האדם גם הנפשית וגם הפיזית במידת יחסי הגומלין בין האנשים באותה חברה ומידת מעלתם השכלית. במציאות כאשר אין בנמצא מדינה כזו אבן באג'ה מתאר ארבע סוגי מדינות לא אידיאליות כאשר בכל אחת מהן המניע של צורת השלטון הוא הכזב והמחלוקות בין האנשים רבות, במדינות אלה כאשר חי אדם בעל תודעה מוסרית גבוהה, ודעה שכלית אמיתית הוא משול ל"עשב שוטה" שכמו אינו שייך לרקע שממנו הוא צומח, טבעו שונה והוא בעל דעות שונות מדעות שאר אנשי עירו. אותם אנשים שמכונים "עשבים שוטים" צריכים לבודד את עצמם מן הכלל כל עוד החברה אינה מקבלת את דעותיהם וזאת בכדי לא להטמע חזרה ולשמור על שלמותם, המצאותם היא הסיבה להימצאות העיר המושלמת, הם האנשים שבכוחם לשנות את המצב הקיים ולהציג את התקווה לשינוי. הם כמו "זרים" במחוזותיהם שלהם שמפליגים במחשבותיהם למקומות אחרים ודעותיהם אינן שמייצגות את דעות הרווחות בקרב בני עירם. יש כאן תפיסה דומה לתפיסה של פלקירא שאומר ש"הגר" הוא האיש המצליח והמאושר בחברה וזהו באמת מטרתו של חיבור זה, להציג את דעתו של אבן באג'ה בפני אותם גרים/עשבים שוטים שימשיכו לדאוג לשלמותם האינדיבידואלית ולא לשלמות עירם. תפיסה פסימית זו לא מותירה מקום לשינוי כולל במסגרת החברתית של בני האדם, ישנם בנמצא כמה אנשים יחידי סגולה שעולים במעלתם הרוחנית על שאר ההמון, הם צריכים לדאוג לעצם ולבודד את עצם מהמסגרת הכללית שבה הם חיים, בעוד שעל השאר נגזר להשאר כבולים בדעות השקר ולחיות תחת חוקים לא מושלמים שנקבעו ע"י אנשים מוגבלים כמותם. לאיש השלם של אבן באג'ה אין תפקיד משמעותי במהלך דברי הימים, הוא לא בא לשנות סדרי עולם, הוא פה כדי לשמר את מה שקיים ולטפח אותו, אין פריצת מסגרות.

אל פארבי בניגוד לאבן באג'ה דורש בשלמות המדינה ולא האינדיבידואל. במדינה המושלמת של אלפארבי המנהיג השלם צריך להיות בעל תכונה מולדת שתכשיר אותו לשלטון ובנוסף מחוייב לפתח תכונות אלו, להוציאן מן הכוח את הפועל. הכנה טבעית היא תנאי למנהיגות אך היא אינה מספיקה. אלפארבי תפיסה דטרמניסטית שקובעת שעל האדם לחיות בהתאם לתכונות שטבועות בו מלידה, כמו שישנם אנשים שנולדו לשרת כך יש את אלה שנולדו לשלוט. המנהיג של המדינה המושלמת מוכרח להיות שליט עליון ולא תתכן כל דרך בה הוא יקבל תכתיבים מבעלי תפקידים אחרים במדינתו. הוא אדם שהגיע לשלמות בפועל שתחתיו נתיניו מקבלים את השראתם ממנו ולומדים בעצמם. מחשבתו דבוקה בשכל הפועל, והם שרויים במצב של איחוד, בתודעה זו שהאדם השלם ממצא את הפוטנציאל שבו מבחינה רעיונית ומעשית הוא מתחיל להתנבא בהשראת האל וע"י השכל הפועל. נבואתו באה להזהיר על העתיד להתרחש ועל המאורעות העכשויים.

אלפארבי שכאמור מדגיש את התכונות הטבעיות של המנהיג מדגיש גם את חשיבות החינוך, כמו בכל תחום גם כאן ישנה היררכיה מובנית, ככל שאדם התחנך יותר והוא מעולה יותר בתכונותיו כך הוא אדון למי שחינוכו נחות יותר. מטרתו העליונה של האדם השלם הוא לכוון את האנשים תחתיו לקראת האושר (Eudemonia) ומכאן שעליו לדעתו בעצמו. רוב בני האדם זקוקים למורה דרך שידריך אותם בדרך אל האושר, אך לא כל אחד מוכשר דיו לתפקיד המורה המדריך, כל אדם לומד מהמורה שנמצא מעליו בשרשרת היררכית שמגיעה אל המורה העליון, הוא אינו זקוק לאדם אחר שיהיה לו אדון בכל תחום שהוא, והוא מגיע לשלב הזה רק לאחר שמימש את השכל הנפעל (התכונות המולדות) והשכל הנקנה (שלב הלימוד) ורק שנפשו מתחברת עם השכל הפועל אז הוא מצוי במדרגה הראוייה ויכול להקרא אדם שלם, נעלמה המחיצה בין השכל הנפעל לשכל הפועל והם שרויים המצב של איחוד. גם הרמב"ם ראה בנבואה שפע שופע מהקב"ה. עפ"י אריסטו התכונה של החוכמה שעליונה היא שהיא אוטונומית, ככל שאדם עצמאי יותר, הוא טוב יותר, שלם יותר, אריסטו אוטרקיות כערך בפני עצמו. השלמות העיונית עולה על השלמות המעשית, אדם גם באי בודד יכול להמשיך לחשוב למרות שמבחינה מעשית הוא יכול להיות מוגבל ביותר, המחשבה היא חופשית בתחום המעשי האדם זקוק לחברה כדי שבעזרתה הוא יוכל להוציא לפועל את יכולתיו המעשיות.

האדם השלם הוא המנהיג שמקבל את השראת הנבואית מהסיבה הראשונה בתיווכו של השכל הפועל. האנשים שחיים בעיר שמנוהלת על ידו מאושרים, והעיר שבה הם יחיו תקרא העיר הנעלה. האושר במדינה הזו תלוי בכל שכל אחד ינהג עפ"י תכונתו הטבעית, ומחובתו של המנהיג לכוון את מונהגיו למיצוי תכליתם במידה והם לא הגיעו לזה בכוחות עצמם. בהתאם לאריסטו שבעיקבותיו בא הרמב"ם, גם אלפארבי (שהקדים את הרמב"ם) מדגיש את חשיבות התרגול וההתמדה בזיכוך התכונות הטובות של האדם. הוא מדגיש את ענין שחרור הנפש מהחומר (נאופלטוניות), ההיפרדות מהחומר מאפשרת את השארות הנפש.
העיר בדומה לעולם המטפיסי מאורגנת בצורה היררכית, כאשר המנהיג הוא הסיבה הראשונה וממנו משתלשלים שאר הסיבות שכל אחד מהם הוא גם אדון וגם נשלט עד שמגיעים למשרתים שמתחתם אין אף אחד.

תפיסת הרמב"ם את האדם השלם ותפקידו היא חידתית, לאורך הדורות פרשנים רבים ניסו לרדת לעובי הקורה בתוך כתבי הרמב"ם לשאוב מתוכה את דמות האדם האידאלי, והאם הרמב"ם ראה עצמו ככזה.
בפירוש המשניות מסכת שוטה פ"ג, מתייחס הרמב"ם לפרישות, הוא מתנגד שם לפרישות, לדעתו אדם שמציג את עצמו כפורש מן החיים ,עושה זאת שלא לשמה אלא כדי לקבל שבחים מהחברה, או שמירה מהאל, זהוא למעשה אקט של התחסדות שלא לצורך. דוגמה לפורש האמיתי הוא אברהם אבינו, הוא פרש מאהבה, נטש את ארצו, מולדתו ובית אביו לא על מנת להתחסד בפני איש, אלא מאהבת השם לבדו. הרמב"ם מתנגד לעינוי הגוף ולכן הוא מתייחס בשלילה לפרישות, רק במקרים ספציפיים הפרישות טובה, לעיתים מטעמי בריאות, כמו במקרה של מחלת נפש בה יש לבודד את האדם מסביבתו, כדי שלא יזיק לעצמו או לאחרים, יש מקרים שצריך לעשות מעשה דרסטי כדי לגרום לשינוי מהותי והרמב"ם אולי בעקבות עיסוקו כרופא היה מודע לכך. גם אדם שאינו רוצה שמידותיו המוסריות יפגעו כאשר הוא מוקף בסביבה שלילית, מומלץ לו לפרוש ולשמור על מידותיו. החיים החברתיים הם לא הכרח, יש מקרים יוצאי דופן, אלו הם מקרים קיצוניים שמחזקים את יחסו השלילי של הרמב"ם לפרישות. הרמב"ם מצדד יותר בפרישות שכלית, הנביאים כדי להיכנס למצב של נבואה צריכים לכוון את דעתם לאל, ומבחינה תודעתית להיות מבודדים מסביבתם, הרמב"ם מבדיל בין משה רבינו לשאר הנביאים "ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים--שכל הנביאים, בחלום או במראה; ומשה רבנו--הוא ער ועומד, שנאמר "ובבוא משה אל אוהל מועד, לדבר איתו, וישמע את הקול"9. מעמד הנבואה 'מאלץ' את הנביא להיות במצב של פרישות, הנביא בזמן הנבואה נמצא במצב אקסטטי, והדרך לשם משולה במכשולים גדולים ולכן כרוכה בריכוז גדול שמושג באמצעות יציאה תודעתית של האדם מהזמן והמקום הנוכחי ושיטוט למחוזות אחרים. הביטוי של האיחוד הגמור עם האל הוא ריכוז כל המחשבה באל בלבד, זהו הביטוי של האהבה האמיתית. יש מקרים שבהם הדרך להשגת הנבואה מצריכה את האדם בבידוד פיזי ברמה מסויימת, והרמב"ם אז מציין זאת, במקרים שהפרישות הפיזית משרתת את המטרה הנעלה של יחוד עם האל, יש לרמב"ם נטייה לראות את זה באור חיובי "ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד, ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי"10. במו"נ חל"ג פנ"ד מונה הרמב"ם את ארבעת השלמויות המצויות לאדם:1. הקניין 2. הגוף 3. המידות 4. השכל. שלושת השלמויות הראשונות הן שלמויות תלויות דבר, האדם נזקק לנקודת יחס חיצונית על מנת לגבש דעה ביחס לשלמות קיניינו, גופו ומידותיו. השלמות הרביעית, היא שלמות השכל היא היחידה המביאה את האדם לשלמות האמיתית, והיא היחידה שאליה האדם יכול להגיע בכוחות עצמו מבלי להיות תלוי בגורם חיצוני, למרות הדרך שלמות זו שמורה ליחידי סגולה. השלמות הרביעית מושגת ע"י התנתקות שכלית של האדם מסביבתו והיא מביאה להיות את הקיום הנצחי. זוהי למעשה התייחסות נוספת של הרמב"ם לרעיון הפרישות, לדידו אין חשיבות בכך שאדם מחליט למכור את רכושו ולצאת לחיות לבדו במדבר, גם אם רגלו נקטעה בתאונה אין בכך שום הפסד כאשר הוא מתייחס לקיום הנצחי של האדם, הפרישות היחידה המשמעותית היא הפרישות הרוחנית/שכלית, זו הדרך היחידה האמיתית של האדם לצאת מהמסגרת הארצית המוגבלת שסוגרת עליו מכל עבר ולפתוח פתח למחוזות הנצח האלוהיים. אומנם אם פעולה כזו או אחרת במגרת שלוש השלמויות הראשונות תזרז את התהליך, מה טוב, אך כשלעצמן אין להן שום ערך.

על כל אדם עפ"י הרמב"ם מעשה טוב יהיה זה שבסופו של דבר תוצאתו החיובית מקויימת בו או בעזרתו ומעשה רע יהיה מעשה שמחטיא את תכליתו ואפילו אם הוא גורם מידת הנאה בשעתו, תוצאתו הסופית היא סבל. כאשר הרמב"ם בוחן את מידותיהם של הנביאים הוא מבחין בין שתי מידות, מידת הדין שמובילה לדרך האמצע ומידת החסידות שנוטה לפנים משורת הדין. הרמב"ם ממליץ על נטייה למידת החסד כדי שתעזור למנוע הדרדרות מוסרית שתביא להדרדרות כלפי הצד הקוטבי, הידיעה כי קיים קושי רב בשמירת מתכונת 'דרך האמצע' האריסטוטלית ותמיד קיימת באדם סטייה טבעית לאחד מן הקצוותת מוטב שתהיה זו סטייה לכיוון הבטוח יותר. ככלל אנשים נוטים לשבח קיצוניות המנוגדת לנטייתו הטבעית של האדם אותו הם משבחים, בעוד שרוב האנשים מייחסים ערך למאמץ כלשעצמו להאבק ביצר, הרמב"ם ראה בזה רק אמצעי לשמירה טובה יותר על דרך האמצע. האדם הפורש נותן תפקיד מרכזי רק לנסיון להכניע את מאווי הגוף והרמב"ם מבקש לערער תפיסה זו שמעודדת סגפנות כערך בפני עצמו. השקפתו של הרמב"ם כי התורה ממילא מדריכה את אדם להלך בדרך האמצע, לכן כל גילוי של קיצוניות זוכה מצידו ליחס של גינוי. בבד בד עם נטייתו של הרמב"ם לעקרון דרך האמצע ניכרת בתורתו נטייה למוסר של פרישות שהושפע מהלך הרוח של תקופתו שהיתה רוויה במוסר דתי. תורת המוסר של הרמב"ם אינה מבקשת בתיקון המעשים כלשעצמם, אלא בתיקון ההרגלים שהם מקור המעשים, הנטייה לרע היא שורש הבעיה ולא עצם ההתגברות על נטייה זו, תכלית האדם היא להשכיל, עליו לתקן את מידותיו ולהסיר את המכשולים שמסיטים את תשומת ליבו מהמטרה, האדם השלם יכול להתמסר לעבודת המחשבה מבלי הסחות דעת מיותרת מלבד הצורך הבסיסי של כלכלת הבית והמשפחה. הנביא לדעת הרמב"ם הוא אידאל השלמות שתורת המוסר מכוונת אליה, מלבד משה רבינו אף אדם לא הגיע לפסגת השלמות של האדם, גם נביאים כמו אלישע ואליהו מה גם שמבחינת שלמותם השכלית הם היו שווים, מעלתם המוסרית לפי אמת המידות של התורה היתה שונה, אולי סיבה זו גם כן הביאה את הרמב"ם לקבוע שכל המצוות המוסריות נועדו לענות על צורך מסוים, הנבואה של כתבי הקודש היא דרך של הפילוסופים לדבר עם העם (דיברה תורה בלשון בני אדם) ואין בכך תנאי הכרחי להגיע לנבואה.

תחומי ידע מסויימים צריכים להיות גלויים לכל אדם באשר הוא אדם, לא חשוב מינו, גילו או כושר שיכלו, נושאים כמו יחוד האל, שלילת גשמיותו, שאינו גוף וחומר, אלו הם אמונות הכרחיות שחובה על כך אחד לדעת, רק למעולים שבבני האדם ראוי לשמוע על סתרי התורה וכל זאת רק בראשי פרקים, העיסוק במטפיסיקה מבדיל בין שתי שכבות של בני אדם, אלו שארבעת מידותהם שלמות וכל שאר ההמון. דרך הלימוד היא במסורת שעוברת מאדם לאדם, ההבדל בין הידיעה עפ"י המסורת לבין ידיעת הדברים כפי אמיתותיהם היא בהדלי המדרגה של האנשים, כבר כילדים יש ללמד אותם את העיקרים האלה, בשלב מסויים יש אנשים אשר מתחילים להשכיל עצמם בכוחות עצמם ואינם נשענים עוד על המסורת אלא הם מבינים ולומדים מדעתם. זוהי גם כן הסיבה שהתורה דיברה בלשון בני אדם היא מכיוון שזו הדרך של ההמון להבין את הדברים בתחילה, מאוחר יותר מגיעה החקירה לעומק, היא מעשה מרכבה. לדעת הרמב"ם האדם הוא מדיני בטבעו, (רעיון אריסטוטלי/אפלטוני) ובאופן טבעי מתאגד לקבוצות של אנשים שתומכים אחד בשני מכלכלים את עצמם, זהו תהליך ספונטני אנושי בשונה משאר בעלי החיים שלדעתו, אצלם זה לא הכרח. מכיוון שבני האדם שונים זה מזה במידה מרובה, יחסית לשאר בעה"ח בטבע, יש צורך במנהיג שיקבע חוקים ויצור מסגרת מדינית אחת שתאחד אותם ותיצור הרמוניה. על אף שהתורה לא ניתנה במגרת חוקי הטבע, האל טבע באדם את יכולת ההנהגה כדי שהמין האנושי יוכל להתקיים ולשגשג. לדעת הרמב"ם אלוהים חילק את ההנהגה לשני סוגים. האחת ניתנה בידי המחוקק/נביא שנותן למדינה את החוק האלוהי שדואגת לשלמות בני האדם (אמת/שקר) והשניה בידי המבצע/מלך האחראי לצרכי המדינה שקובע את הנומוס (טוב/רע) , שניהם אמורים להנהיג את מדינה, (בשונה מאפלטון את תפקיד הנביא והפילוסוף באדם אחד) הבעיה מתחילה כאשר ישנם אנשים המתחזים לנביאים ומייחסים לעצמם תכונות שהם אימצו מאדם אחר או ממערכת חוקים אחרת, אנשי המדינה המפקידים את גורלם בידי בודדים זקוקים לוודא אם אכן מי שטוען לנבואה הוא באמת נביא אותנטי והדרך היא ע"י בחינת מערכת החוקים ומטרותיה, במידה ונראה שמטרת התורה שואפת להחכים את האדם וללמד אותו את המציאות האמיתית זהו סימן שתורתו אמיתית ואותנטית, דרך נוספת היא התחקות אחר אותו אדם לבחון את דרכיו, התנהגותו ומעשיו. התרחקות מהנאות גופניות הן הססמן הבולט ביותר לאותנטיות של הנביא, בעולם שבו מנהיגים נהנים ממנעמי השלטון, העמידה בפני הפיתוי החומרני,גופני מדגימה שהאיש פיו וליבו שווים. נבואה אמיתית יפה גם מבחינה מדינית וגם מבחינה פילוסופית.

כוונת התורה על פי הרמב"ם היא תקינות הנפש ותקינות הגוף כאשר רק הנביא מסוגל לזקק את הדעות הנכונות מהתורה שבאות רק במשל, תקינות הגוף היא לשמור על מסגרת חיים מתוקנת שתאפשר הרמוניה במסגרת המדינית. הרמב"ם מבדיל בין טובת הכלל לטובת הפרט, מבחינת סדר הזמנים, קודמת תקינות הגוף את תקינות הנפש כאשר זו האחרונה נעלה יותר, האדם זקוק לחיים בחברה כדי ליצור לעצמו מסגרת תומכת שתאפשר לו להגיע לטובתו הפרטית שהיא נעלה יותר, המסגרת הכללית באה לשרת את המסגרת הפרטית. חוסר גופני מסית את תשומת ליבו של האדם מהשגת המושכלות לכן חייב האדם להגיע למצב של השגת השלמות הראשונה שתאפר לו להשיג את השלמות האחרונה. רק תורת משה, שאותה רואה הרמב"ם כמשהו על זמני, ונצחי מספקת את הכללים שמאפשרים לנו להשיג את שתי השלמויות. הרמב"ם מציג בפנינו שתי אמונות, האמונה האמיתית והאמונה הכרחית. לטענתו יש צורך באמונה ההכרחית שהיא בעצם 'שקר אצילי' בכדי להסיר את העוול מן החברה, לטענתו הרבה מן המצוות ניתנו לצורך זה בלבד למרות שהן לא בהכרח מחוייבות המציאות. דוגמא לאמונה אמתית: האל קדמון. דוגמא לאמונה הכרחית: האל יעניש את מי שיגנוב. ברור מהיא מטרת האמונה הכרחית במקרה הזה. תכלית האמונה ההכרחית לא סותרת את האמונה האמיתית היא יותר משמשת כאמצעי, האמונה האמיתי עצמה כן סותרת את האמונה ההכרחית אך שוב יש לה תפקיד פוליטי בלבד.

מאת גיא גוטרימן.